יזהר אשדות

עמיר רוסיאנו, מי ששר גרסה לשיר במסגרת "עבודה עברית", סיפר כי כששמע את השיר "היה בשוק" , שיאיר ניצני, הקלידן עם הברז – הוא שהלחין אותו . אחת הסיבות שהוא מנגן בס, הוא ליין הבס בשיר הזה – סביבו בנה

בלילות שלה לא הייתה ישועה, הוא ניסה לפרוע חובות, רצה לגעת בה שוב, זה מה שהיה חשוב לו. גוף אל גוף. אבל בלילה שלה – הוא לא מצא דרך לחזור אליה. גורש מהשמיים שלה… טקסט של כאב? אבל כשאני שומע

יש עוד הופעה כזו? תרשמו אותי. 30 מלאו לקריירה של יזהר אשדות – סיבה יותר ממוצדקת לאירוע חגיגי עם חברים. הקשבתי בהנאה לשיתופים ולדואטים. אני נלקח כל פעם מחדש בשביים של אחדים מהקלאסיקות שלו. קחו את "זמן קסם" עם ברי

ישות, קיימות, אני והטבע. ישי בן נר מתפלסף על מהותו – מהות החיים מזווית הלא-יודע ושממשיך לתהות ולשאול. מהי אמת? מנין אני יודע מי אני? נוגע בשאלות הפילוסופיות הגדולות של החיים. מסע גילוי  אל עצמו. המוסיקה מובילה אותו בקצב ובמנגינה

איך תעשיית המוסיקה הייתה חוגגת ללא מספרים. יום הולדת 60 הוא סיבה טובה לחגיגה במיוחד אם אתה מיכה שטרית, ולחברים האורחים שלך קוראים אביב גפן, נינט, יזהר אשדות, ברי סחרוף וארקדי דוכין. צהרי שישי היכל התרבות ת"א. "סולד אאוט", השיב

שיר שחרור לאהובה לצאת אל החופש – אל חופים רחוקים, אל חלומות אחרים. גם אחרי – מבטיח לה הדובר שיש לה על מה להישען – כשהיא תרגיש עצובה. כשלעצמו החליט לוותר. הוא עדיין ממתין לאותו "סוד", שגם  היא ממתינה לו.

ציפור הלילה דווקא חושבת לעצמה – What a Wonderful World. העולם השתגע, אבל מבחינתה – סבבה. שימשיכו להיות שם בפנים מאחורי חלונות ובמרפסות. בגלל הקורונה – עולם של גן עדן לחיות. נדמה שגם תיסלם מרוצים. נפלה בחלקם הזדמנות לאחד שורות

אדם בחר לסיים בשיר ציני על מותו. האנשים שיבואו עם "חיבוק פולני", הרכילות "שתשטוף את הבור הטרי". הוא עצמו יזמין אותם לפיקניק קטן "בירקון המצויר". יואב גינאי כתב את התסריט הסרקסטי.  במנגינה, בקצב הואלס, בנגינת הפסנתר של יהונתן פרלמן שהלחין, יצא

אדם שר שיר של התפעמות. המילים – שחרור והצלה, יציאה ממקום חלש (הזמן שעבר, העבר הנכחד, הלב השבור) אל אל עוצמה מחודשת  (היום שנפתח אל הווה נצחי) כעידוד אופטימי המושר לאישה. האופק שלה מואר בקרני השמש. השיר תערובת של לאה

רגע, יכול להיות שהייתי בהופעה הזו? היא כל כך מוכרת לי. השירים. הנגנים. העיבודים. אפילו פיטר רוט  זכור לי מההופעה הקודמת של אשדות. אורח לנצח. בכל זאת הבדל: הגיעו שלושה שירים מהאלבום החדש. האם זה שינה במשהו את אופי ההופעה?ממש

שיתוף הפעולה בין יהלי סובול ויזהר אשדות הוליד שיר מהסוג שחייו נצח. האזנתי פעמיים ושלוש ולא שבעתי. במהות (לא במקצב, לא במטפורות) השיר הזכיר לי את "ערב עירוני" של נתן אלתרמן – מבט עצוב כמעט כואב על בני האדם מול עולם וטבע

את מיכה שטרית הגדירו ה"לו ריד" המקומי. ההשוואה אינה מוגזמת, ואחרי ההתפרקות של "החברים של נטאשה" היא התבהרה. כמו ריד, אי אפשר לחשוד בו שהוא למד פיתוח קול. כמו ריד הוא בלתי אמצעי ולא ממש "שר", אלא משגר את טון

יש קרן אור בקצה מנהרת החושך? כשהכותב פוקח עיניים, הוא רואה "עולם שהזיל דמעות של דם". המטפורה המוקצנת אינה ממש קשורה לשיר המתאר מצב נפשי על הפנים. מעביר את חייו, בורח מעצמו, אין מטרה מוגדרת. אהבה שהייתה איננה. גם ההכרה

טיול פסטורלי בכפר צרפתי בזמן שמטשטש את מה שארע בו (הסטוריה עקובת דם בעבר, ייצור יין בהווה) הוא רקע לחשבון נפש  על היחסים ביניהם. בעימות בין הזמן ההסטורי והזמן האישי – מה שטורד אותו הוא החלום שחלם עליה. השכחה היא

אלבום אוסף הוא בדרך כלל צומת, שמרכז מבחר ממספר אלבומים בתוספת שירים כהנה וכהנה – כדי לסכם דרך. אחרי ששמעתי 16 שירים של רונה קינן, אפשר לומר – האוסף כמכלול הפתיע אותי. כשמצרפים שיר לשיר מתקבל מארג מרשים של זמרת-יוצרת.

השיר הוא על גבולות ביחסים. תמציתו: אם את רוצה את הכל, לא תקבלי דבר, אם תכבדי הגבולות שאת מודעת להם, תקבלי לפחות משהו. לקח לה זמן ללמוד את הגבולות שביניהן, שאינם קלים כלל ועיקר, אבל למדה להסתפק במה שהיא  יכולה

תנו לי לדמיין: רגעים לפני סיום ההופעה, עוזבים הנגנים את הבמה ומשאירים את יזהר אשדות לבד עם הגיטרה לשיר "את והגשם". הקול הנוגה, הלחן, הליווי – טורפים את הקלפים. זה דף חדש שמכיל ישן. כזה יזהר אשדות עוד לא שמענו.