שלוש פעמים במהלך הערב חיפשתי אותו אי-שם בשורות האחרונות של ההיכל. להתחכך עם קהל – חלק מהילולת אלטון ג'ון שלו. ירמי קפלן השאיר את הבמה מאחור ורץ ליציעי הקהל להסתחבק, לעשות סלפי ולגלוש על מעקה המדרגות של ההיכל. ירמי הקדיש
תחושות אישיות, שכולם מרגישים: יש דבר כזה – מוסיקה של נסיעה. לא לאט מדי. לא מהר מדי. מידטמפו. דאנס לא הכי מתאים לנסיעה בכבישי הדמים הארץ. שירים מסוימים לא רק מצטרפים, הם גם נותנים להרגיש כביש שרץ. אספלט שמתחלף. תלוי
אני זוכר את גרי אקשטיין מהסלון שלי בחולון, קומה רביעית, 68 מדרגות, הוא טיפס יחד עם משה לוי. אלה היו ימי "היום זה היום", "אני הולך לבית שאן", "קפטן ג'ק", "בוגי איתי הלילה" ו"רוח סתיו. הרוח של גרי יצאה אז
ירמי קפלן עושה קאבר על עצמו. פתאום גילה שתוספת שכבת קולות מעניקה ל"אני אשתנה" חיים חדשים. זמרות וזמרי "דווקאפלה" הם התוספת המחייה. העיבוד הזכיר לי את הסווינגל סינגרס של ההחבורה ששרה באך, מוצארט, שוברט טלמן ושופן בדה-בה-דה, בית ספר לשירה
את סיבת החגיגה – 25 שנה ל"תפוחים ותמרים" – קיבלנו על מדרגות ההיכל. הג'סטה נוצלה עד הסוף. רמי קליינשטיין שר, קיפץ, נגע, גם פצח בהסבר על מהות השיר בשינוי פני הקריירה שלו. נדמה שאלה היו צהרי השישי המאושרים בחייו. קהל
כלום זה משהו, אבל מעט. בתחשיב הסופי, מקונן ירמי קפלן – "אני נשאר עם כלום" ולא "בלי כלום". השיר מכניס לרשימת גורמי הביאוס. בין השאר – מזונות ומסים, מסכים מטמטמים, בניינים מסביב (אורבנזציית יתר) ובעיקר העובדה שהכסף הוא המולך. האם
רוני פיטרסון לא היה מקבל בחיים ערב כזה בהיכל התרבות. אני מתכוון ל"בחיים" תרתי משמע. פיטרסון היה סטאר רוק של סיגריה תקועה בגיטרה ובלוז. הרבה בלוז. ב"תפסתי ראש" לפני סיום ערב המחווה לזכרו, ששר שלום חנוך, שמעתי לפתע את קולו
קוטנר מדבר בפתח החוברת שצורפה על "התדהמה שהיכתה" את עולם המוסיקה הישראלית, כש"חתונה לבנה" יצא ב-1981. דיברו אז על אלבום "קשה לעיכול", "בומבסטי", הכל במינוחים של ילידי פרובינציה שעדיין לא גילו, שעידן הלהקות הצבאיות כבר נמצא הרחק מאחור. 1981 הייתה
נקודת המבט העכשווית מולידה געגועים לימים הם שהיינו ילדים. הזיכרון מומר בהתרפקות. שישי בערב. הברזלים עליהם ישבנו, הקולנוע הישן, מגרש המשחקים, ארוחת שבת. עוטפים אותם (את הגעגועים) בהרמוניות רכות, נוגות ונוגעות. בקצב מידטמפו אמצע הדרך. צלילי השבעים מרחפים באוויר. ירמי
ההופעה הסתיימה עם קאבר ל – Tainted Love של Soft Cell מתחילת השמונים בביצוע מלהיב. היתה תחושה, שהגענו לנקודת רתיחה, אבל בפסטיבל כמו בפסטיבל חייבים לפנות את הבמה לטובת ההופעה הבאה. לא בכל הופעה יש לכותב שורות אלו, שבע הופעות
בתוכניה של פסטיבל הפסנתר 2018 ירמי קפלן מוגדר כ"הילד הנצחי של הרוקנ'רול". אני חושב על עוד כמה ילדים נצחיים ברוק המקומי, כמו פורטיס. אם לחפור מעט במשמעות הקלישאה (ילד רוקנ'רול) , תישאל השאלה שגם היא מריחה ריח נפתלין: האם כדי לעשות
מי שיאזין לשיר הזה ללא סיפור הרקע שלו, לא ידע, כי כתבה אותו מי שכבר אינה בחיים, וכי ירמי קפלן שר אותו מתוך הזדהות עם הסיפור שלה. מידע חוץ טקסטואלי (***), טראומטי וקשה ככל שיהיה, אינו חלק מהקונטקסט של השיר. זו
ירמי קפלן הוא מסוג הרוקרים שאין בעיה להתעלם מהגיל שלהם (הילד כבר בן 56) הוא גם לא בדיוק הרוקר הנוסטלגי שמתרפק על "הלהיטים הגדולים", אלא בדרך כלל עם הפנים קדימה להתחדשות. תמיד הייתה הרגשה שקפלן כותב דף חדש ברוק הישראלי,
עוד שיר על יחסים במשבר. עוד זווית. עוד ניסיון להושיב את האוהבים מול עצמם כדי להציל את מה שקרס בינה ובינו. למרות שהמצב נשמע גרוע מלא מושלם, מרגיש זר, הלב נסגר, היא מציע בואי ננסה "לעצור בזמן", ו – "תני
שלוש שעות אחרי שהאזנתי לאלבום, הגעתי לזאפה ת"א להשקתו. זה ללא ספק פרק מעניין בקריירה של ירמי קפלן, 54, אחרי למעלה משני עשורים של יצירה עצמאית וחמישה אלבומי סולו. ירמי משלב רוק ומוסיקה אלקטרונית, בטקסטים שעוסקים בחיים על קצה תהום
זו כבר אינה תופעה נדירה – פרויקטים של יוצרים-מפיקים מקומיים, שמוצאים דרכם אל הזרם המרכזי של הפופ באמצעות מבצעים שונים ההולמים את האוריינטציה המוסיקלית שלהם. עידן רייכל התווה דרך קוסמופוליטית נפלאה בפרויקט שלו. עופר מאירי יצר סגנון פופ אלטרנטיבי ייחודי – במטרופולין.
ארבעים וחמש שנה למותה של המשוררת לאה גולדברג הן סיבה לפרויקט אודיו-וידיאו חידוש לשיריה ביוזמת עמותת "שיר עד" בתמיכת "קרן מיתר" בניהולו האומנותי של אורי לשמן ובהפקה המוסיקלית של אלעד אדר. בשיריה של לאה גולדברג קיימים לא רק מקצבים שריתקו את המלחינים, אלא
יש משהו דרמטי לחוץ, בוער, סוער בהבעה של ירמי קפלן. הוא שר גבוה מאוד, אמוציונאלי מאוד. המוסיקה מקדמת את הנרטיב ללא ניואנסים. ההבעה מטשטשת העדרה של מנגינה אולטימטיבית. קפלן מרבה לעסוק בשיריו במשבר הבינו-בינה. כל הזיכרונות כבר ארוזים בקופסא. גבר
נדמה לי שגם קלפטר שנכח באולם, הופתע לשמוע בפתח הערב את ירמי קפלן שר "העץ הוא גבוה". לא הייתי צריך גוגל כדי להגיד לעצמי – זה אינו שיר שלו. (המילים הן של חנוך לוין, הלחן של זהר לוי) כיוון שהערב
שיר אהבה למדינה? עד שלא הגעתי לצמד השורות "הילדים יצאו מהבית בידיים מורמות/ החיילות נשכו שפתיים ולא יכלו לעצור את דמעות", זה נראה סתם שיר אהבה, מה שאומר שמשהו לא נדבק בניסיון לחבר בין הטראומה (ככל הנראה הפינוי של ישובי
