בימי הזיכרון, פעם בשנה, נשלפים השירים העצובים, ישנים כחדשים. טרגדיית השואה עומדת שוב מנגד, כמו הצער האינסופי על הנופלים. לעיתים התחושה היא שאין מנגינות לעצב הזה, אבל ממשיכים ליצור, מתוך ניסיון להגיע ולגעת. את שירי המקבץ "משא געגועים" כתב ליעד
לא ברור למה בדיוק מתגעגע כפיר אפשטיין. מדוע להחזיר את האתמול, כשהיה שם כאב. אפשטיין מנסה לעשות אידיאליזציה של העבר, לייפות משהו מעורפל שנקרא "התרגשות ראשונה", מבלי שאתה יודע למה אתה בדיוק מתכוון. מגמת ראיית העבר כדבר כמושלם היא נדושה,
הנסיעה הארוכה מתחילה איטית ועצובה "מתוך שתיקה" וממשיכה קצבית ויותר אופטימית ומתפעמת "מתוך שמחה שמחכה כבר לצאת". תומר ממיה צירף בצורה פשטנית חלום לתפילה, לשמחה, לתקווה, כדי לסיים בשיר עצמו שנולד מכל הנ"ל. חווה את החוויה ומספר ביומרה על האמנות שנוצרת
סיטואציית הפרידה ביניהם מושרת משתי זוויות: הגברית והנשית. כפיר אפשטיין החליט ללכת על שני התפקידים, גם הנשי. הוא: "משפט שנאמר הופך אותך לזר". היא (הוא): "אני נזכרת שטוב לי באמת". והמסקנה הנדושה בסיום – "כל געגוע סופו להיגמר, נגמר סיפור
פעם, בשיעורי לשון, למדנו ש"שוב פעם" הוא כפילות מיותרת ומוטב לומר "עוד פעם". ברבות השנים התברר שאי אפשר לעקור נטוע. הצירוף הפך לגיטימי. לא זו הבעיה שלי עם הטקסט של השיר, אלא צורת ההתנסחות הצורמת, הלא מלוטשת – "שוב פעם
מישהו רוצה גלי עטרי אחרת? מישהו רוצה גלי עטרי מחדשת? מיוחדת יותר, מעניינת יותר? גם מבחינת ה"ילדה הקטנה" שבתוכה – הזמן עצר מלכת. היא תמיד הייתה קצת אחרת, בטון בהגשה, בעידון, והיא רוצה לשמור על זה. גם מי שעמלים עבורה
ערב שני שאני מבלה בחולון עם ותיקי העיר בטקס הענקת פרס על מפעל חיים ליוצר מהזמר העברי. אחרי נורית הירש, הגיע תורו של יענקל'ה רוטבליט. גם רוטבליט, כמו הירש, נאלץ לעמוד ליד ראש העיר משך דקות ארוכות ולחטוף שני עמודי
למה כפיר אפשטיין בחר בשיר הזה של שלום חנוך? כלומר – מה הוסיף לשיר מ-1985 בגלגול הזה? האמת: כמעט כלום. איך שלא הופכים את השיר, הוא בהחלט יכול להתאים פוליטית לזמננו, למרות שהוא נכתב על רקע אריק שרון ומלחמת לבנון
כמה פשוט לעשות להיט קליט על סיטואציה לא פשוטה של לחיות על הקצה, כשהבנאדם מגלה שהכל נהרס לו, נדחה על ידה, נשאר עם עצמו, ובמצב נואש הולך ל"תמות נפשי" על מהות קיומו עם ספר תהילים, מחזיק ואקדח טעון ביד וגם
את מי הקול הזה מזכיר לכם? צדקתם. תשמיעו לשלמה ארצי. מעניין מה יגיד. שאלה של אינטונציה. הצבע, ההטעמה. צליל אקוסטי צנוע מבהיר היטב את קווי המתאר הרגשיים. כפיר אפשטיין מתגעגע בטון מלנכולי דואב ומחוספס לכל מה שהשאירה בלכתה-בריחתה. מה קרה?
