לאה גולדברג

מדהים: השיר כמו נכתב על הימים על השבת השחורה וכל שהתחולל אחריה. לאה גולדברג התייחסה בו  לדברים שנשכחו, חוויות שחלפו, רגעים שהפכו אבודים, שנמחקו לכאורה מהזיכרון.  הזמן לא באמת עומד מלכת, ותמונת הנוף והפריחה הם הזיכרון שגולש מהנוף שבחוץ פנימה.

באנו חושך לגרש. מי זה שהשחיר כ"כ את הלילה? מדוע הבוקר אלמן? מדוע אוהל ליבה שחור? מנין צצה פתאום אופטימיות? אתה לא שואל שאלות ככשהשיר מושר בשירת רבים נלהבת נר של חנוכה עם אחינועם ניני המובילה שירת המונים עם "מזמור

השיר מתוך "כמו צמח בר"  של חוה אלברשטיין יצא  בימים של טראומה, של כאב עמוק, בימים שאנשים נזקקו לקול חם ומנחם. לחווה אלברשטיין  היה הקול הזה. ואלה לא היו ניחומים של ששון ושמחה. הטון, המנגינות, העיבודים העבירו עומק מבוכה, עצב,

אחד הלחנים היפים במשבצת הזו שנוהגים לכנותה "שירי משוררים". הבחירה של יידוב הייתה מצוינת. הלחן עושה חסד עם המילים. יופיו – כיופיין של המילים. חד פעמי, נושא עימו את תוגתן.. מכיל את כאבן. לאה גולדברג כתבה שיר על בדידות, שיר

חוה אלברשטיין שרה את השיר ב"ארבע אחרי הצהריים" בפסטיבל ראשון 2014, בערב שהוקדש לאסופת שירים על בסיס התוכנית בגלי צה"ל. היא החזירה לאחד השירים היפים שהולחנו כאן. הדוברת בשיר פונה אל ארץ הנמצאת במצב של אבל, חורבן ואובדן עצמאות: "מכורה שלי,

שירים קלאסיים הם כמו חתונה קתולית. הם נכנסים לפנתיאון של המוסיקה, ושם שוכנים לנצח. אין עליהם עוד ויכוח מהסוג של האם המילים והלחן נועד זה לזו. "אהבתה של תרזה די מון" הוא מהשירים האלה. טקסט – מופלא. לחן – אולטימטיבי. אבל

דמיונה הפורה של המשוררת שליבה נפעם מצעדיו הקרבים – יצר את ההשראה. נדמה לי שמארינה מקסימילאן בלומין כתבה את הלחן היפה בניסיון לחדור לנבכי נשמתה של לאה גולדברג. בשפתה (של המשוררת) שעלולה להיחשב ארכאית. מארינה לא נרתעה: היא לקחה את

מוסיקה היא עולם ומלואו שמאפשר למוסיקאי לקחת טקסט ולעשות בו כיד הדמיון. מבחינת גיל דור ואחינועם ניני, "אלוהי" של לאה גולדברג ראוי להגיע לקברט הג'אז החדש שלה (Afterallogy – אלבום ה״ג׳אז סטנדרטס״) זהו ביצוע מחודש לשיר שמקורו בפרויקט המקורי ״רחל

אין לי הגדרה ל"שירי ארץ ישראל הישנה והטובה", אבל אם הייתי מתבקש לערוך רשימה, "ערב מול הגלעד" היה בעשיריה הפותחת. המשותף לרבים מהשירים שעליהם אפשר לומר "שיר ישראלי" הוא קשר של שפה, מקום והתכוונות.  בשל חשיבותן של המילים, יוצאים בראש

יהודית רביץ לא הייתה עוד אחת המשתתפות בפסטיבל הזמר של 1977. היא הייתה אחרת, ענוגה ומעודנת,  וגם השיר ששרה לא שייך היה לשום מגירה סגנונית ולא פזל אל רשימות השירים שנגיעו למצעדים. המילים של המשוררת לאה גולדברג ( "באת אלי את

שירים מולחנים מזוהים בדרך כלל עם הזמר. פחות עם המלחין ואולי פחות מזה עם המשורר. האוסף הזה בא "לעשות צדק" עם המשורר, כלומר המשוררת, למרות שדווקא לאה גולדברג איננה זקוקה ל"צדק" שהרי היא מהמוכרות והמולחנות ביותר. מי לא מזהה את

"זה מכבר אין איש מחכה לי שם" שר אושיק לוי ללחנו של מתי כספי. שיר שמדבר על אפסות הקיום, על החיים הקצרים, שמסתיימים בלא-כלום – "עוד שבוע? עוד חודש? עוד שנה?" ויש כאן שורה שאומרת: "אחריי מותי עוד יהיה משהו

זוהי אחת הפרשנויות המוסיקליות  היותר מיוחדות לשירה של לאה גולדברג. הוא נכלל באלבומה של יהודית רביץ "ומאוד לא פשוט לחכות" (1993). בשיר יוצרת המשוררת אבחנה בין שתי תגובות על הגשם. הגננים – אלה שתפקידם לשמור על הגינה – עצובים, אולי

האם הייתה זו טיפת גשם או דמעת אדם שנותרה מהפרידה ביניהם? זו השאלה שעומדת במרכז שירה של לאה גולדברג. איך הופכים סונטת אהבה לירית לשיר מצמרר? כי כאשר קוראים את השיר ללא הלחן ובלי טון קולה המדוכדך של נורית גלרון,

האם אפשר להפריד בין  מילות שירה של המשוררת לאה גולדברג "החליל"  ובין לחן הנפלא של דוד זהבי? הם נועדו זה לזה, כמו נולדו יחדיו. לאה גולדברג היא שכתבה על החליל – "קולו הוא כמו קול של הלב". דוד זהבי הלחין את קול ליבו.

שרית חדד נבחרה לפתוח את טקס המשואות בהר הרצל לציון 70 לישראל עם השיר הזה. בהודעה לעיתונות מצוטטת שרת התרבות מירי רגב, שמנכסת לעצמה השנה כל בחירה במסע חגיגות (בחירות) פופוליסטי, באיזונים קונצנזוסאלים בין עדות. איך אפשר לסרב לה? אז

לאה גולדברג כתבה את השיר בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, כאשר העתיד נראה פחות ופחות ברור, והמשוררת חשה בחסרונה של שגרה פשוטה, שתאפשר להלך בכל מקום בצורה גלויה בלי חשש להיפגע. המשוררת מבקשת בשיר הזה מנוחה. היא רוצה שיעברו ימי

ארבעים וחמש שנה למותה של המשוררת לאה גולדברג הן סיבה לפרויקט אודיו-וידיאו חידוש לשיריה ביוזמת עמותת "שיר עד" בתמיכת "קרן מיתר" בניהולו האומנותי של אורי לשמן ובהפקה המוסיקלית של אלעד אדר. בשיריה של לאה גולדברג קיימים לא רק מקצבים שריתקו את המלחינים, אלא