הקדשת דה וויס בשלבים האלה לאריק איינשטיין היא יותר גימיק פופוליסטי מאשר תרומה איכותית לתוכנית. מה לחבורה הזו ולשירי אריק איינשטיין? הם בטח לא "גדלו עליהם". רובם אף לא ממש מכירים את השירים. אין להם יחס רגשי שלא לדבר על
השלב שאמור להיות מהמותחים והדרמטיים בתחרות – עובר בעצלתיים, שלא לומר מעייף. הסיבה: ההכרעה עוברת לקהל. המנטורים חדלים לקבוע. הכל כמעט דבש. משתפכים כאילו קיבלו הוראה מלמעלה. מפסיקים כמעט לחלוטין בביקורת. בעיקר – מפרגנים. כמעט הכל נפלא. אפילו מאביב גפן
מדוע לא הציע במאי המופע, עוזי מורג, מגפון ללבלי גורן ולרומה עמר כמו שהוא דרש מדניס סקורפיץ', ששרה Do I Wanna Know של הארקטיק מאנקיז? מורג אמר לסקורפיץ' – "השיר דורש ממך משהו גדול-מן-החיים". לכן המגפון. סקורפיץ' הרגישה כמו מציל
מוש בן ארי, השופט החדש, לא רק הסתובב לטליה לונדונר, שהגיעה מלוס אנג'לס בלי טיפת עברית. הוא אף ניגש לחבק אותה. זה בשביל הביטחון בתחילת הערב. לונדונר שרה Free Falling, במקור של טום פטי. ארבעה הכיסאות הסתובבו. בתחרות הזו –
