איך אמר שלומי שבת על ליאל צבחון: הדרבוקה נמצאת בגרון שלה. הקהל בבית החליט שצבחון – אינה ממשיכה. הדמעות של שבת מוצדקות. היא מהיחידות שלוקחת את הסלסול למקומות חדשים, והביצוע שלה ל"אלוהיי עד מתי" האדיר את המקור של זוהר ארגוב.
הסלסול טבוע כמעט בכל זמר שני במקומותינו. הסלסול עובר חזק מדור לדור. הבעיה היא שרוב המסלסלים נעדרים אמירה/שירה אותנטית, ונשארים רק עם הקול, שבדרך כלל מזכיר עוד עשרה מסלסלים. שלומי שבת עלה על העניין בפעם הראשונה בתולדותיו בדה וויס, כשהאזין
יש לי רעיון: לשלוח מסלסל בדם לאירוויזיון. זה יכול להיות חידוש מרענן בשוק המוסיקלי המשותף/ גימיק מקורי תוצרת ישראל. עזבו אתכם מרוק. יד על הלב: אנחנו מעצמת סלסולים. לרוקרים אין מה לחפש כאן. קחו את שמרית בלומנפלד שעשתה את Highway
