מאור שטרית

מסרו למאיה דדון טקסט סתמי ולא אמין כדי שתתבכיין עליו בסלסול נוגה, שאין מאחוריו איזשהו רעיון הגיוני. קראו לשיר "משפיענים", כאשר זה ממש אינו העניין שעליו שרה הזמרת. מה לה ול"משפיענים" בחברה? בסך הכל רצתה לחזור הביתה בשלום ולקבל חיבוק

גאיידה משחקת אותה פרחה שמחשיבה את עצמה גברת, בוחרת את הבחור הבא שלה לפי דרישות מחמירות.  הוא לא ימצא כמוה עוד מליון שנה, אחת כמוה לא מחפשת בקטנה. איך בכל זאת ישבה את ליבה? כותבי השיר לגאיידה,  הסתפקו ב –

מגלים את העדן בן זקן החדשה. היא רק בת 16. יש לה מנעד יפהפה לשירים קורעי לב. אחרי השיר הזה יגיע בטח שיר שמח. יש פס יצור בז'אנר. ה"חינוך" המוסיקלי לזמרות העתיד אינו חושב מחוץ לקופסה. אנחנו בסרט של אוריה

אמילי קופר, צעירה בת 17, בונה על קרייירה באמצעות תחרויות בחו"ל. היא שלחה ד"ש חם מתוכנית דה-וויס ברוסיה, ולפי הדף לעיתונות – יש לה 36 גביעים על המדף, כולם מחו"ל. על מה בדיוק? היא גם ספורטאית? מכל מקום, עכשיו מגיעה

לפי דף יחסי הציבור – דניאל וינריב היא פרויקט אמרגני מתוכנן ומופק לעילא. היא בת 17, נכתב בקומוניקט, והיא "כוכבת רשת" אוהבת "לשיר ולהצטלם". לכוכבת האינסטגרם סיפקו דרמת אהבה מהסוג הנפוץ: הוא עזב אותה בשעה שהיא אהבה אותו. היא פונה

אתי ביטון מסלסלת התרסה לאהוב שליכלך. לפי השיר הבחור ה"משוגע" לא נרגע וממשיך להעלות תמונות, סטורי ולנג'ז. היא כבר נרגעה. לא עובד עליה. לא רוצה יותר לשמוע ממנו, ואם אפשר לעקוץ – אז שידע: "מאמי … הכל מושלם" "בסוף אהיה כוכבת/

אוהב אותה, מרחם עליה, מקנא במי שאיתה? אצל הגבר המאוכזב  בז'אנר המזרחי – הכל כלול. הגברת שנטשה קצת מטורללת, הגבר שנשאר לא רק כואב ומלא צער ורחמים עצמיים, אלא גם מספר על מה ש"כולם אומרים" עליה, ומציג אותה כמי שאינדיוודואליסטית "אוהבת

המאוהב המתבכיין מבקש שלא תחסום לו את "הכניסה ללב". מה קרה? מי יודע. שירים בז'אנר הים תיכוני לא נכנסים לפסיכולוגיה. הגבר הדואג ינסה לשכנע אותה, שהוא מה-זה בסדר, שהשמש תזרח בקרוב, שהם ינצחו את כל הפחדים. יצרני  הז'אנר ממשיכים להשתמש

היא אינה מאלה שבוכות תמיד, אבל כאן מה-זה בוכה את מר לבבה. הגבר ששיקר לה, בעט בה, נגמר לה האוויר. שיקרה לעצמה שהוא "לא כזה". ועכשיו – מה תעשה עם הלבד הזה. לא רק הגברים בוכים בלילה.  אתי ביטון מפעילה

וידויו המתבכיין של המאהב ההרוס. מאחוריו מלאך המוות, מפלצת שיוצאת ממנו כשהוא שותה. האהובה שליבה צבוע "בצבע זהב" – לא תבין מה עבר עליו ובתוכו. בינתיים הזיכרון שלה "מרים לו" (שזה?) ותודה לה כעל "התקופה היפה".  כמו במרבית שירי שבורי

קלרה סבג כל כך מטורפת עליו, שהיא מוכנה לותר אפילו על אהבה, תסתפק בסתם דיבור איתו. איך שרו הגששים: מה הוא עשה לה מה הוא עשה / כש… כשעיניו הוא רק נשא נמסה היא כמו חמאה על המחבת.  בגרסה של סבג –

הזמר של "בלבלה" פוגש את זוכת "דה פור" לדואט התבכיינות, שנועד לקרוע את הלב. אומר מיד: ליבי נשאר יציב ורגוע למרות הגעגוע והקעקוע שהיא עשתה, למרות שהיא "צורחת" את השירים שלו באוטו ונלחמת בלבד קארטה. שאאמין למקבץ הרדוד? הצחקתם. מוטי

אפשר לכמת אהבה? מבחינתה – משמעות "כמעט מאוהבים" – להיות מאוהבת. מבחינתו – ממש כלום. היא חושבת שבכלום הזה יש הכל. מה שהוא הבטיח לה, מה שהוא ראה לה בעיניים. כמה טיפוסי שהאהבה הנכזבת תהפוך בסופו של דבר לדאנס EDM

הגבר המאוהב המתוסכל פונה אל העוזבת כאילו שבראש סדר העדיפויות שלו – טובתה שלה. אם היא תחליט שבכל זאת רוצה להמשיך איתו ירגיש "בסרט".  הכי חשוב שתהיה שלמה עם עצמה ומאושרת, אלא שבהמשך – הוא מתבכיין כקנאי טיפוסי, שהיא עדיין

ליבי אינו עם קלרה סבג. היא מסלסלת כאב על אובדן האהוב, כי היא בחרה להתבכיין ולסלסל עם טקסט מהסוג שאינו ראוי להיות מודפס שחור על לבן. אני לא מדבר רק על השורה הסתומה – "השעות מזייפות געגועים אליך" (מה זה?)

"אני לא כמו האלה", מנסה שיר לוי לשכנע מישהי שתחזור אליו. רון ביטון שאחראי לדבר הטקסט החלש הזה יסביר מי הם "האלה",  ומה יתרונו של המתבכיין ה"הרוס מבפנים" (שנדע שזה לא משהו חיצוני) הזה עליהם. את "ההרוס מבפנים" ניצל הכותב