מוניקה סקס

יש עוד הופעה כזו? תרשמו אותי. 30 מלאו לקריירה של יזהר אשדות – סיבה יותר ממוצדקת לאירוע חגיגי עם חברים. הקשבתי בהנאה לשיתופים ולדואטים. אני נלקח כל פעם מחדש בשביים של אחדים מהקלאסיקות שלו. קחו את "זמן קסם" עם ברי

הדס אפרת כתב בספרו "מציאות רבה מדי": את הקול הפנימי שלך רק אתה שומע. לא תמיד  אפשר לתעד אותו, יש בו לעיתים מימד אינטואיטיבי , משהו המנותק מנסיבות של מקום וזמן. הקול הפנימי הוא התגלות. הוא דובר אליך בשוויון נפש,

יהלי סובול, יוצר וסולן, כותב מזרם התודעה על "שנים חסומות", מנותק מהשראה "מלא בעובדות חסרות ערך". כך נפתח החדש של מוניקה. רוק קצבי-מלודי מהסוג היותר קליט שקיבלנו מההרכב הזה. לא על כל מטפורה כאן הייתי מחלק את פרס היצירה המקורית,

את "מוניקה סקס" אני פוגש מדי כמה שנים בבארבי. החבורה כבר מסתמנת כלהקת אין קץ. חוזים לכל החיים. פתאום הם אצלי בסלון. הנגיף והבידוד גררו אותם לזאפה מיותמת הקהל. בואו נצא מנקודת הנחה, שמופע רוק בלי קהל הרבה יותר בעייתי

כמה הורידו את האלבום הזה? אין בו להיטי ענק כמו "השמלה ממדריד", אבל זה אלבום שאתה מאזין פעם שניה כדי לגלות את המיוחד שבו, בין אם בשירים שכתב יהלי סובול ובין אם שחר אבן צור. זה אלבום למיטיבי לכת ברוק

לילה חדש כפי שחלף במוחו של יהלי סובול – חלום כאוטי בשתי זירות התרחשות. עובר מהעולם המופרע של המסיבות, שלא כל אחד יכול להיכנס אליו, אל  הכאוס מלחמתי (טעמים של מתכת, אבק שריפה, גניחות של עונג מהולות בזעקות). לכאורה שתי זירות

שחר אבן צור מתרפק על השמונים בגעגועים. באידיאליזציה של תקופה אינך רואה פגמים. הכל נראה טוב מנקודת המבט העכשווית. אתה מתגעגע לפשוט ולתמים, למרות שאז ממש לא היית מודע שאתה חווה את הפשוט והתמים. ב"הקונפורמיסט" בתחילת שנות האלפיים יהלי סובול שר:

בסיום שר אריק ברמן "ועם הזמן אתה אומר זה רק ילך ויסתדר, מחר בבוקר נתעורר ליום חדש נפלא". השיר הזה הולך איתו לתוך הקהל. אם ארצי ולידר מחפשים חיבוק תוך כדי תנועה  – גם לברמן מותר. יום חדש נפלא? לפי "אהבה ואלוהים

שחר אבן צור מתבונן במראה. לא משהו מעודד. שיר מחאה על מחאה שקרתה כאן ובגדול לא שינתה סדרי עולם – "אהלים אוהלים וחוזרים לדירות". שיר על המאבק היום יומי של אנשים שחיים כאן לשרוד – "לא נשאר בו כח ליילל