ג'ודית דורהאם, גיבורת הפולק האוסטרלית, שהקליטה להיטים עם להקת הסיקסטיז The Seekers, מתה בגיל 79. דורהאם מתה בסוף השבוע שעבר בבית חולים במלבורן בעקבות מאבק במחלת הריאות ברונכיאקטזיס. "החיים שלנו משתנים לנצח כשמאבדים את ידידתנו היקר לכל החיים והכוכב הזוהר",
למרות שהלהקה רשמה שמונה להיטים בטופ טן הבריטי, היא תיזכר בזכות The Legend of Xanadu. את השיר הוא מתוך האלבום מ -1968 “If no one sang” ניתן לזהות בקלות באמצעות צליל צליפת השוט במהלכו. מלודרמת הפופ בסגנון המריאצ'י (צליל כלי
תשמעו פואטיקה שלא אופיינית ללהיט שישים: "פרלי לאן נעלם עורך הלבן / מה הזיפים האלה על סנטרך/ זה קבור במשקה הארור / שחקת והפסדת / שחקת בבית שלא ניתן לנצח/ עכשיו ראשך מורכן בתבוסה/ הלכת רחוק מדי ברחוב/ בו רק
גרסאות כיסוי לה – Doors נשמעות לי בדרך כלל פגיעה בהיכל הקודש של הרוק הפסיכדלי. בגדול, אין תחליפים לביצועים של ג'ים מוריסון והדלתות. זה משהו שטבוע בדי.אנ.איי של הזיכרון המוזיקלי שלי, ואני מבקש להשאיר אותו כפי שהוא. באו שי להב
לא בדיוק "רדיו המחתרת" אלא פסקול "מדומיין" לסדרת הטלוויזיה ‘The Man In The High Castle' משנת 1962 המבוססת על ספרו הבדיוני של פיליפ קיי. דיק המתאר את המתרחש בעולם 15 שנה לאחר שבעלות הברית הפסידו במלחמת העולם השנייה וגרמניה הנאצית
אחד האלבומים המיוחדים והיותר יצירתיים-חדשנים מתקופת הפסיכודליה ברוק. ג’ימי הנדריקס מיזג כאן מגוון אלמנטים של רוק, בלוז וסול שאיפיינו את הרוק של 67’, גם מסורתיים וגם מה שנחשבו מתקדמים ואפילו כאלה שהקדימו את זמנם, גם בהשוואה למה שעשו גיטריסטים בולטים
בני כמה אתם? למה אני שואל? כי יש איזשהו הבדל ביחס לשירי שנות השישים למי שהיה נער באותם ימים לבין מי שלא היה. כותב שורות אלה שייך למתגעגעים האותנטיים, מנפנף בגאווה נסתרת בגעגועיו, ממש כמו שמקונן על איך שהשנים נשרפו.
