מהקומה השנייה של מועדון התיאטרון, קיבלנו על הפתיחה קול חנוק-עמום, שנכנע לסאונד חזק, תאורה מרהיבה (צל"ש גדול לתאורן), שפתחה נפלא את הבמה. היתה התרגשות באוויר: לידי צילמה גברת את המופע באייפד. בן זוגה צילם בנייד. המעריצות לא הפסיקו לצלם ולהצטלם.
המתופף הסיר במהלך הערב חולצה. בחוץ קור אימים, בתוך המועדון היה חם. חם מאוד. כבר מהשיר הראשון "מנגינות", הבחור, חצי גוף עירום, חבט בתופים ללא לאות, כאילו הוא מכסח במופע מטאל. החברים שי להב ואורן ברזילי אינם הרד רוק, אבל
הייתי כבר בהופעה הזו, כלומר – לא ממש בהופעה הספציפית הזו, אבל ברוחה. פבלו רוזנברג הוא זמר אופטימי, מבודח וטוב לב ששומר על נתיב אמצע דרך, שבו הסטיות הן מזעריות. לא לוקח סיבובים מסוכנים. יש קו, יש תשתית. יש דרך,
משהו טוב קורה לאסף אבידן, אמר לי מישהו בסוף הערב. הרמתי גבה. משהו טוב? ומה-עד-עכשיו? היה רע? אבל במחשבה שנייה, יש אצל אבידן, אם לסכם את מחשבותיי עם יציאתי לשדר' ירושלים בסוף המופע – התמקצעות בימתית. נכון שהוא עדיין אינו
לפני השיר "מלטף ומשקר", דיבר עברי לידר על אביו שנפטר. נמלא געגועים. רעד בקולו. ליטף ולא שיקר. שלח את הקהל הביתה לצלצל להורים. זה רגע מכונן, כמעט פסק זמן בחגיגות עברי לידר 2012, שהגיעו להרבה שיאים צפויים. חגיגות? לא תמיד
להיכל התהילה של ערוץ 24 נקמת הטרקטור לא תגיע. אין סיכוי שבעולם. לשם נדרשת תעודה המעידה על עבר-זמנך. בהיכל התהילה של הרוק הישראלי האותנטי והרלוונטי, זה שעדיין לא נוסד באופן רשמי – נקמת הטרקטור כבר דיירים. בערב הזה קוראים לו (להיכל) מועדון
