מוש בן ארי

מוש בן ארי מנסה שיר הנחיות  איך לחיות טוב  יותר ממה שאנחנו. מה האדם צריך לעצמו. השיר כתוב כמדריך המלצות: באמצעות "צריך" שמשמעותו יכולה להיות "חייב". – ה"צריך" נשמע  צורם  ולא פואטי, וכל האמירה –  אוריינטציה חינוכית, שמכתיבה  הוראות: מקום

חיים נחמן ביאליק, מי שכונה "המשורר הלאומי", כתב בין השאר שירי עם ופזמונים. זהו שיר עם ביידיש שביאליק תרגמו מילולית, והוסיף בית על החמצת הפגישה ב"משעול הקמה". בזמן שהשיר נכתב, ישבה הציירת אירה יאן בירושלים, וחיכתה שביאליק, אותו אהבה עד

מוש בן ארי שר מפיה של מאוהבת מתוסכלת, כאילו לוקח על עצמו את מצוקתה. גברים בוכים שרים נשים בוכות? – עובדה.  בן ארי התדפק אף הוא על דלתו של אבי אוחיון, יצרן שירי לבבות שבורים. מבקש/ת שיקבל אותה לאט, מקוננת

הזיכרון, החלום, המסורת. שלמה בר של הברירה הטבעית עדיין נמצא שם. הברירה הטבעית האחת. אם לא חולמים – אין חזון, הוא אומר. ואז הוא מניף שתי ידיים ומכה על תופיו, והכל מתחבר לצליל ועוצמה שממשיכים להיות המשהו הנדיר הזה, האולטימטיבי,

מדי ט"ו באב או ולנטיין דיי, כשמגיע עוד גל שירי אהבה קיטש, אני מנמיך ציפיות בכל הקשור למילים. המוסיקה לעיתים מאפילה, כי מה כבר אפשר לחדש בעוד שיר אהבה. געגועים גואים, לב בוכה. קראתי את הטקסט החדש של מוש בן

חורף? איפה חורף. יהיה חורף?  בשבוע הבא יבש מן הרגיל. אבל הזמרים כבר מתארגנים ל"הופעות חורף". מהי הופעת חורף? – אקוסטית. בקיץ שוב נתחבר. כשאני שומע מוש שר אקוסטית "אנצל", אני אומר – גם בקיץ אני ארצה אותו ככה, אנפלאגד. שאלך

קוטנר מדבר בפתח החוברת שצורפה על "התדהמה שהיכתה" את עולם המוסיקה הישראלית, כש"חתונה לבנה" יצא ב-1981. דיברו אז על אלבום "קשה לעיכול", "בומבסטי", הכל במינוחים של ילידי פרובינציה שעדיין לא גילו, שעידן הלהקות הצבאיות כבר נמצא הרחק מאחור. 1981 הייתה

איך הזמן עובר, אבל היא נשארת בתמונה.  החיים לבד ("הכי קרוב אלי") ובלעדיה –"מציירים זכרונות" ופניה מאירות אליו "מתנת שמיים". לך תסביר מהי אותה "מתנת שמיים"? בביקורת אתה מנתח שיר לפי איזשהו רציונאל. המילים, הלחן, העבוד – האם הם יוצרים

מי שלא היה בשמחה ישראלית, צריך להתחיל עם קפה ג'לאל. אל תפתחו טלוויזיה. אל תקראו עיתונים, לא אינטנרט. תתנתקו. אופוריה? אם תשאלו אותי איזו אופוריה אני מעדיף, זו של עומר אדם שעושה סולד אאוט של 30 אלף כרטיס לאיצטדיון בחיפה תוך חצי

אני אוהב את הפשטות של מוש בן ארי. יש בשירה שלו זרימה יפה, טבעיות אותנטית. הוא אינו  מחפש להיות משהו "בכוח", לא מזרחי, לא מערבי. טוב לו להיות באיזשהו צומת שאינו מחייב אותו להצהיר על סגנון. נדמה לי שהפעם הוא עשה

האיש מאוהב-שבור עד עמקי נשמתו.  חייו נעצרו. מה לא היה נותן כדי שתחזור. מוש בן ארי גייס את כל אוצר המילים שלו כדי לייצר שיר אהבה. השיר נפתח בצליל שנשמע כמו אזעקה. הטון נוגה, מתכוון. אי אפשר לחשוד במוש בן

הבנאדם מנסה להרגיע, מבטיח לעצמו להרפות, לחזור לים, להביט בירוק, לשמור על קרבתה, להסתפק בקיים ביחסיהם, ואז פתאום, הרציונל שוב חוטף מכה.  להט החושים משתלט וגורר אותו אל תוך המסיבה. הבריחה מנצחת. מוש בן ארי בחר במסיבה. צליל בס מוביל