מה אומר לכם אוקטובר? למיכל שפירא הוא אומר "אבן מכוסה באהבה ובפרחים". מבחינתה – כל אוקטובר יישאר שלו. כמו המנגינה של צ'ייקובסקי ("שיר סתיו"), שבהשראתה נכתב השיר. זהו שיר עצוב מאוד. הפסנתר, הקול פוגעים במרכז הרגש. היא מחפשת חיבוק חם
מיכל שפירא שרה כמעט בלחישה מגע נשי: "כשהיא באה אליי / כל כך בעדינות האצבעות שלנו מתמזגות / ועושות את מה שהן יודעות הכי טוב ללטף וללטף / ובכל זאת להעז בזהירות" המוסיקה – מוסיקה של השקט. הטון – הורג
"סתימת" החורים שהיא מבקשת אמורה לאפשר לה להעביר לילה שלם אחד בשינה מלאה. אירוניה מבאסת. היאוש טוטאלי. אפילו סמים, שאליהם בורחים בשעות יאוש גדולות – כבר אינם מועילים. לא סמים, לא שירים. אין הצלה. מיכל שפירא שרה דיכאון, הסיכוי שהוא
הקרקס ששולט בתוכנית, אשר מובל ע"י מנחים שעפים על עצמם ומנסים למצוא חן ולהצחיק בכוח ברוח חנופה מזויפת – מגיע עד שולחן השופטים. השופט היחיד שנשמע רציונאלי ושקול הוא אסף אמדורסקי. הוא אינו נסחף לחגיגה של הבן אלים והסטטיקים, שמעיפים
בשירי געגועים, הזמר/ת-היוצר/ת מחפשים להגיע כמה שיותר קרוב לתחושה המפעמת בהם. ככל שהוא/היא מתקרבים לאזור האמת, השיר הופך מעין סיסמוגרף תחושתי. ברישום פעילות הרגש בשיר הזה, לא יהיו סטיות משמעותיות. מיכל שפירא שרה את אשר היא חשה. צער התחושה המפעמת
מעניין איך היא הראתה לו ש"אלוהים הוא אישה"? ואולי לא חוכמה לאישה כעוסה ומתוסכלת להראות לאיזה ילד, ברמן שלומד פסיכולוגיה, ש"אלוהים הוא אישה", כשהם ביחד כל הלילה אחרי שנגמרה לו המשמרת. נעם חורב שהמציא הסיפור, נדלק על המשפט ("אלוהים הוא
תרגיל בקורס לגרסאות כיסוי (קאברים) עד עכשיו השיר זוהה עם מרגול צנעני. באה מיכל שפירא, הפשיטה אותו והלבישה אותו אחרת לחלוטין. אצל מרגול השיר הוא Soul (ראה וידאו למטה) , אצל מיכל שפירא הוא רגאי, פאנקי ג'אזי, פרשנות חדשה, גישה
