השבוע כתבתי על "יעלה ויבוא" חלק ב' בפרויקט המחווה המוקדש לשיריו של יורם טהרלב. כששירים חיים לא חושבים על מוות. פתאום נחתה הידיעה. הופעלו הארכיונים. בן 84. הכרתי אותו בעיקר מפגישות בסביבת בית העיתונאים בת"א. הזקן הלבן העבות והסנדלים. שולחן
הסלסול של דודו טסה נוגע בתהום העצב. הטון הגבוה מביע מצוקה ותחינה. הבעיה האישית מתחדדת על רקע הכאוס, האווירה העכורה, השטנה, חוסר האמון – "אדם לאדם זאב". ברור: ההצלה, של דודו לא תגיע מהעולם הסובב אותנו. אין הרבה אפשרויות לגאול
המופע נפתח ב"נגמרה המסיבה" (רוטבליט-קראוס) בשירת אקפלה. זו הפעם האחרונה שחברי "החצר האחורית" עמדו על הבמה מוארים בתאורת עומק אחורית ושרו "החלום היה גדול / יותר מכל שבריו / המחר של האתמול / מתבזבז עכשיו". לאחר מכן התיישבו. רק המשורר קם לעיתים להקריא
