מרץ 2014

הופעות

אסף אבידן היכל התרבות 2014 Back To The Basics

גם אסף אבידן עדיין צוחק על מה שחושבים עליו. שהוא נשמע כמו זמרת, למשל. שהקול האנדרוגיני הזה לא אמיתי. כשאבידן סולו חשוף לבד מול היכל תרבות הומה ואוהד, מתברר יותר כמה אין בזכר הזה בלוף. כן, הצעקה הגברית רבת הכאב, התשוקה

שלומי שבן צילום יוסמיוסיק
מוסיקה ישראלית

שלומי שבן – תרגיל בהתעוררות

כמה חריג לפתוח אלבום חדש בדואט עם חוה אלברשטיין בקצב שיר לכת. "תרגיל בהתעוררות" (השיר) הוא טקסט סוריאליסטי על מצב ריאליסטי. שלומי שבן הוא מעין "החי המת" המעלה שאלות קיומיות. חוה היא עזר נגד במעין ישות אימהית מופשטת. סיטואציית הדו-שיח

Wild Heart

מזמן לא שמענו להקת בנים חדשה עם לב צעיר ופראי, והקיץ המתקרב מתאים לקלילות הנסבלת או הבלתי. הואמפס מבריטניה The Vamps מוכיחים שוב את עוצמת האינטרנט. ההצלחה שלהם התחילה משם. 'Can We Dance', הסינגל הראשון שהגיע למקום השני במצעד הבריטי באמצעות

חוזר מהשמונים

כמעט צפוי שאחרי מותו, מוצאים-מגלים את השירים "האבודים". אצל ג'וני קאש זה כמעט מתבקש.  קאש היה ונשאר רלוונטי – בטח בתחום הקאונטרי מיוזיק. האיש בשחורים, אגדה בחייו, שמת לפני 10 שנים, "חוזר" עם שירי קאונטרי במיטב המסורת. מספרים כי שנות השמונים

מקצועות חופשיים

נצא למסע חדש עם מוניקה סקס. מה חדש בו? שגרת החיים המייאשת. 13 שירים ואתה מצטרף למסלולים בהם נעים יהלי סובול (רוב השירים) ושחר אבן צור (3 שירים) כדי להבין שבראי שלהם – המציאות העירונית לא משהו. אבל ככל הנראה,

ההופעה

ב"ליידי אין רד" להיט ענק ב-86, ירד כריס דה ברג לשוטט בהיכל התרבות. נבלע בתוך הקהל שנשפך עליו, הצטלם, התנשק, התחכך. מבקר לא נחמד כתב בזמנו: למה "האישה באדום" בכלל רקדה עם הדה-ברג הזה? השאלה היא למה הוא התכוון –

בשחור לבן

האיש הוא יותר מאשר "סטורי טלר" מוסיקלי, עמיר לב הוא "פואט טלר" – משורר-מספר. טרובדור התחושה האפלולית. מעלה אותנו על מסלול זרמי סיפוריו-מחשבותיו. ובדרך נושבת בריזה של פשטות יפה, אמיתית. קרא עוד צילום: מרגלית חרסונסקי

נוגע בדרכון ההופעה

עצמתי עיניים. האם יש הבדל בין עמיר לב ששמעתי באלבום לעמיר לב על הבמה? עצמתי פעם שנייה. הפלא ופלא – אותו עמיר לב. וכי למה הניסיון הזה דווקא אצל עמיר לב? כי האיש על הבמה לא מתאמץ להוכיח מעבר לשירים ולצלילים.

Cafe Latino

סובבו גלובוס. לא נכוון אתכם למדינה מסוימת. Café Latino מוביל לנקודה מסוימת על המפה בין ספרד לארצות אמריקה הלטינית. חברת Putumayo מתמחה כרגלי ביוצרים- זמרים נידחים-נדירים שמעניקים שורשים של ארצותיהם קרקע חדשה לצמוח עליה. המוסיקה הזו אינה מגיעה מהיכלי התרבות

לעצור וליפול

לכל מדופרס/ מתוסכל באשר הוא – "מרפסות" מספקים עצה. היא שווה יותר מאגורה שחוקה. אבל לא הרבה יותר. תפסיקו להתרפק על העבר, לעצור – לא הכי נורא, ליפול – לא בא בחשבון. יפה. פרנסת הפסיכולוגים אינה בסכנה. שלומי ברכה ייעץ

ההופעה

ומה עם בוסיקלה, כן שמעון בוסקילה? לא יעלה על הדעת ששירי מימון לא תזמין אותו בערב בכורה לאיזה דואט – לזכר ימים נפלאים איתה על הבמה. מימון העריכה שהוא נמצא בקהל, אגב סיפור על ג'וקים (אימל'ה), שחוו שניהם באחת ההופעות המשותפות.

חייך עכשיו

"נולדתי עם הלם חיים אינני רוצה למות ואינני רוצה לחיות" התיעוד המוקלט האחרון של גבריאל בלחסן. 7 סקיצות שהיו עתידות להיות חלק מאלבומו השביעי יוצאות כחצי שנה אחרי מותו. שיר נוסף שר אחיו ידידיה, שבאולפנו הוקלטו השירים. בלחסן ממשיך בסיפור

סופה

קולו הגבוה של עמיר בניון דוהר על קצב שמוליך מסערת הים אל סערת הלב. השיר מתחיל בסופה בלב ים. האוניה=לב. בניון עושה שימוש במטפורה "הלב בטלטלה גדולה/ המים חודרים אליה"… הקשבתי עוד פעם לשיר. למה התכוון המשורר ב"אליה". המורה ללשון

Glow

תסובבו גלובוס להמבורג. זה התמהיל הדאנס אלקטרוני שמגיע משם. דיסקו דאנס אירופאי שנות השמונים. האוס? הנקודה היא שדי ג'יי טנסנייק, המפיק הגרמני, הלא הוא – Marco Niemerski – כל כך ורסטילי, שהוא הופך את המוסיקה שלו לקליידוסקופ ללא חוט שדרה.

דבר והיפוכו

"המשקפיים של נויפלד" (הפרויקט של המוסיקאי והמפיק שמוליק נויפלד) מגיעים אל רחבות הדאנס. מאיר גולדברג כתב מונולוג של מפוצלת, שממשיכה לחפש את עצמה "בתאווה של ציפור שבויה", מאבדת דבר כדי לזכות ב"משהו אחר" רגע רוצה אותו, רגע לא. תחושות מנוגדות

גן העדן

למחפשי שירים לחתונות, חאפלות ושאר שמחות: אל תתאמצו. יש לכם אחד על בטוח. טוב לרוסים, מזרחים, עמך, שאר ישראל. רמי קלינשטיין לא עושה חשבון לאף אחד. בתוך עמו הוא יושב. לא לשכוח: רוסית היא שפה שנייה בישראל. גם כדי להצליח

געגועי

געגועים כישות. הווייתם חזקה ממנה – יפה ממנה. אבל קיומם תלוי בהווייתו-מבטו של האהוב. בלעדיו – אינם. הם ירהיבו מבט אל מבטו שעומד ותלוי למרות שהוא בגופו כבר לא כאן. רות דולורס וייס מנסה להמחיש את עוצמת הגעגועים כממשות קיימת

פונצ'ה פונצ'ה

גיא ורועי זו-ארץ ממשיכים בקו הלדינו, אותה לשון ספרדית-יהודית בת 500 שנה, שהיא חלק מתרבות עשירה שעשתה עליה יפה לארצנו. המטרה היא להנעים בזמר מלודי נוגה-נעים, ולא להכביד בהיתוכים אלטרנטיביים, פיוז'ן, הפקות אלקטרוניות וכו'. אם אפשר לקרב את הטרדישן למיינסטרים –

דילוג לתוכן