נועם קלינשטיין רוצה לחיות בשני עולמות, ולא ברור אם היא יודעת באמת מה היא רוצה מעצמה ומהו העולם המושלם מבחינתה. להמשיך לחיות את אהבת העבר שנגמרה, למצוא אהבה חדשה? משפט כמו "כי כל הדברים שאהבתי בו/ הם כל הסיבות שנגמר"
נועם שירתה של נועם קלינשטיין חלף ליד אוזני ולא נגע, שלא לומר חלחל, שלא לומר צמרר. מנגינה נעימה, שירה קלילה. מה בדיוק יספיק לה בקו האופק של החיים? שהיא תרצה לחזור הביתה כדי לפגוש שם את אהבתה? שתגשים את כל
אומרים על אהבות נעורים שהם יותר שחור-לבן מיחסים בוגרים: או שהכל נהדר ונורא נהנים כל הזמן, או מפחי נפש תהומיים. יש מחקר שאומר שאצל בנות בגיל הנעורים,יש זיקה בין קשרים מזדמנים, בעיקר מין מזדמן, לבין דיכאון, דימוי עצמי נמוך ובריאות
הקאבר של נועם קלינשטיין לשיר במסגרת פרויקט המחווה לשירי יורם טהרלב הפעיל אצלי את חפשן היוטיוב: חיה ארד היא הזמרת ששרה את השיר ב-1973. (11 שבועות במצעד העברי של הגל הקל). שמעתי קול גבוה, מתאמץ בעיבוד בומסבסטי. שייך אולי לזמנים
דניאל סלומון הוא זמר של פסנתר, שנשאר בגבולות המינורי-הרמוני כדי לתת לתחושותיו את הצבע היותר לירי-מלנכולי. קרוב אל עצמו, כשהוא שר על הפחדים המועקות, כאב הנפש, געגועי אהבה בשירים מלודיים אפרוריים המספרים סיפור של תהיות ותעיות. כבר ציינתי בעבר, שאני לא
משי קלינשטיין שרה על אהבה שהתפוגגה בין לילה. האתמול מול ההיום. סימני שאלה-תמיהה של מי ואיפה אני-אתה. השיר מתמקד בתחושות בעקבות הנתק, לא בנתק עצמו – סיבותיו, מהותו. שהרגש יציף. שהשכל ישתוק. שיר עצוב. מנגינה מלטפת, צליל פסנתר עדין, עיבוד
בין ה- 13 ל- 16 בנובמבר יעלה פסטיבל הפסנתר בשנתו ה-21. חמישים ושמונה (!) ארועי מוסיקה, שיסבו לקהל דילמות לא פשוטות. יש כמעט חודשיים לבדוק ולהחליט למה ללכת. לפי ההופעות בפרזנטציה של מסיבת העיתונאים לקראת הפסטיבל, הייתי רוכש כרטיס ל –
כאב אהבה בא והולך, הולך ובא. נועם קלינשטיין (בת 18, הבת של, האחות של) בחרה במילה "אשמה" כדי לדבר על דחיקת רגשות שמבעבעים ודועכים, וחוזר חלילה. לוקחת על עצמה את האשמה שעכשיו זה "הרבה יותר כואב", כאילו אשמה היא גם
האם היא הכי מוכשרת מוסיקלית במשפחת קלינשטיין? לפי שיר הבכורה של נועם קלינשטיין, יש כאן גילוי מהסוג פורץ הדרך. אני מדבר על מרכיבים של הלחנה מקורית, יכולת הגשה בנגינה ובשירה, המצאה מוסיקלית. נועם חרזה חרוזים של מערבולת מחשבות הנוצרת בעקבות אהבה.
