ניר דנן

במקור השיר בו טונה אירח את נצ'י נצ'  סימן  נתיב חדש בהיפ הופ המקומי, שהולך ומתרחב לאוטוסטראדה. ה"מזרחית" מאוימת מסחרית. הקהל הצעיר עולה על הכביש המהיר החדש. לא עוד להיטי אינסטנט מופרכים, אלא ניסיון לספר סיפור בגובה העיניים, בלי לפזול

מי יאהב פה ראפ אסלי? תתפלאו: מרגול עפה עם טונה.  טונה נתן למרגול כנפיים, קישט את השיר מהאלבום "ועכשיו לחלק האינטרגלקטי" בצלילי חפלה. הוא במערב, אבל יש מצב שאחד מחדרי ליבו במזרח, או שהוא מבין שאין ברירה: כולם פה בתוך

טונה (איתי זבולון) משחרר דו"ח מבאס על התקף חרדה המלווה בתסמינים פיזיים (סחרחורת) ובמחשבות מנתחות מצב. הטקסט מתאר מצב של חוסר יכולת להבין ולשלוט במה שקורה ומיאוס בכל מה שמרכיב את עולמו – כוכבי טלוויזיה, טכנולוגיה אינטרנטית. כשהלב דופק על מאה,

שלום חנוך עולה על המחאה. נפלא. חיכיתי לו. לא המילים שלו. אולי טונה לקח לו אותם מהפה, ועכשיו החזיר לו לדואט הראפ-רוק הזה. הראשים מסכימים. האם שיר כזה היה יוצא ממנו? שאלה טובה, שאין לי עליה תשובה. מה שברור: כמה

די, בן זונה, תפסיק להתקשר בשש. מבקשת יערה. (ומה קורה שהוא מתקשר בשמונה?) אני הייתי מציע ליערה לוי לשמוע מה יש לו (לבן זונה) להגיד. ממש חסר לי כאן איזה ראפר שיהפוך את השיר להיפ הופ אולטימטיבי, כי ה"שש בבוקר"

אוהד חיטמן כותב את המחזמר של חייו, נוגע במהות הקשר בין יצר ויצירה. באלבום הזה הוא מצרף חלקי סיפור אישי ותוכן רגשי, ומה שחסר למחזמר – זו העלילה. אחרי "בילי שוורץ" הנפלא ברור, שהסיפור המוסיקלי הוא חלק בלתי נפרד מהוויתו כיוצר. האלבום

תלוי באיזה "אני מאמין" אתה מאמין. מאיזו נקודת מבט אתה יוצא: ל"הדג נחש" היה, למשל "אני מאמין" כזה: "אני מאמין שנכון להיום חלקינו באי השגת השלום / משמעותי וגדול לא פחות מחלקן / של כל המדינות השכנות / ועוד אני

צלילי הפסנתר, הטון הנרגש העדין, המנגינה הקליטה. אי אפשר שלא לזהות את אוהד חיטמן בשיר הזה. הוא מזמר על אהבה לא בהתהוותה אלא בשרידותה היום יומית. חיטמן יורד לקרקע. ביחסים יש לקיים את האש הקטנה. אם יש בסיס יציב, היא

אחד החסמים של הראפ הוא בדרך כלל במוסיקה מוגבלת, ליתר דיוק – במחסור בצלילים, שיעניקו לשטף המלל המונוטוני רבגוניות מוסיקלית. איתי זבולון הבין שלראפ נטו אין סיכוי להגיע רחוק. "טונהפארק" הוא אלבום של מתיחת גבולות חיונית, שהופכת  אותו לאחד האלבומים

אז מה היא רוצה? להיפרד? לשכוח את מה שהיה ביניהם, בכל זאת לעשות אהבה. מה  המשמעות של "לחיות את השנייה" או שאת לא סובלת אותו או שאת רוצה לטעום אותו שוב (תשוקה נטו?). אני הייתי שולח את השיר המבולבל הזה

הקלות שבה עושה נצ'י נצ' שימוש בביטוי הנדוש "כפרה שלי". הקלות שבה עושה נצ'י נצ' שימוש בסמבה. צריכים להבין: ההיפ הופ בארצנו במגמת פניה לכיווני מיינסטרים מובהקים. כל אמרגן ילחש לאוזנו של הראפר: תעשה משהו מחניף, מרקיד, כייפי. אז בבקשה:

כשאוהבים – נסחפים. אוהד חיטמן שבוי אהבה. לא מתכוון להתנצל.  הוא שר את  האהבה כפי שהוא חש. אי אפשר בלי הסיפור שמאחורי המילים.  הוא (הסיפור) והן (המילים) מקבלים משמעות נחרצת על רקע ניסיון של הממסד (משרד הרווחה) לצאת נגד הורות

הפחדים מהתמעטות הטוב. המבט המפוחד מפני עתיד פחות טוב. נתיב השגרה מדליק איזושהי נורה אדומה. ה"בינתיים נראה לי שנשרוד" הוא צפירת הרגעה, כי הרגעים הנפלאים לא יחזרו. בינתיים אתה בשלב של לנצח את הפחד, אבל עם השאלה מה יהיה עם

דמיון ההתאהבות עובר בזרם מחשבות ותחושות בקונטקסט של ספרים וסרטים. תן לו לרוץ במקומך. זה החופש לברור מילים במקום הדבר האמתי.  במציאות שלו מילה נקרעת, רכבות חולפות, הסרטים מנצחים. למעשה, אתה חי בסרט, אבל תמיד קיימת האפשרות שהיא תתאהב גם

לא מצאתי טקסטים בחדש של הראפר איתי זבולון, האיש מאחורי השם "טונה".  זבולון אולי חשב שהוא מספיק בהיר כדי שאקלוט מילים בהאזנה. אבל היפ הופ הוא הז'אנר לספק מילים גם לעין, לא רק לאוזן. אסתפק בשלושת השירים שיצאו כסינגלים. "גם

בדיווח של אסף ארליך אין געגועים. אז מדוע נזכרים ב-1990? ההתרסקות. זילות החיים. האהבה הלא בטוחה? חוסר הסיכוי מול המלחמות. אכן: אין כאן התרפקות. הכל צרוב/טבוע בך. חלק מישותך. זיכרון שקיים חזק בתודעתך. השיר עולה לדרך הראשית. זו אינה נסיעה