שירה מרגלית קולנוע
אילו אני הגבר שהיה חוטף את מטח התלונות, ששירה מרגלית מטיחה בו – הייתי מברך – ברוך שפטרנו מהעלמה הבוטה, שדוקרת אותו ב – "אל ת*** את המוח/ רק שאני כבר רחוקה אתה אוהב". "ארזת את הנשמה שלי בתוך המזוודה
אילו אני הגבר שהיה חוטף את מטח התלונות, ששירה מרגלית מטיחה בו – הייתי מברך – ברוך שפטרנו מהעלמה הבוטה, שדוקרת אותו ב – "אל ת*** את המוח/ רק שאני כבר רחוקה אתה אוהב". "ארזת את הנשמה שלי בתוך המזוודה
הוא שר האהבה שלו אליה לעומת כל כל מה שמתרחש מסביב. אנשים סגורים בעצמם, קרים. עידן עמדי מבקש לפחות את האהובה להישאר כמו שהיא. לא "להחביא את הלב". עמדי יוצא לכביש לספר תחושות. רומנטי ,טיפה פיוטי פילוסופי ("הזמן מטפטף מהחלון",
אחרי כל הדרמה האלקטרונית, לא ברור למה מגיע לה יותר. על מה הלב שלה מדמם? ומדוע שה"דפוק" יילחם עליה כמו שהם נלחמו על שניהם? על מה המהומה? על מה בוכה העלמה? הרי תמיד הוא יהיה "כזה" (שזה?) שירה מרגלית סוערת,
הבחורות מטורללות, מזוכיסטיות ושטניות. הגברים רגישים, כואבים ומסכנים. היא צריכה כאב, אבל משחקת לו בלב, מסובבת לבבות. השירים האלה יוצאים כמכתבים מהסובל שהוא רגיש מאוד, אבל לא הכי יפה ולא הכי לוחם. אלא מה. כל כך שבלוני. דניאל ברזילאי ("הכוכב הבא
על הנייר – שיר הכי שגרתי על לב שבור / שבור לב. הדובר חווה תחושה כואבת מאד, פגיעה בערכו העצמי (מישהו אחר שוכב לצידה), אכזבה מצד אחד, ובושה מצד שני, ותחושת חוסר אונים על הפגיעה הקשה שלה בו. עד שלא שומעים את אור בן ברוך