אני לא קורא קומוניקטים לפני האזנה לשיר חדש. תן לשיר לדבר בעד עצמו, לחבר את הסיפור אליך. השיר של עומרי כהן יוצר בעיה: המוסיקה, הרגש מגיעים במהלך מלודי תחושתי מסעיר, אבל אינם מחברים לסיפור, שיש בו דמויות והתרחשויות. הנרטיב נשאר
עומרי כהן שר על מומנט, שמחלץ מהכאוס האישי שמשתלט עליך, מדרכים של תהיה ותעיה. יש מוצא: ה"שקט" מופיע לפתע כיישות בפני עצמה, הוא בעל צליל של דממה דקה, מתנגן כתפילה. מול מציאות של "הולכים לשום מקום", קיימת נפש שלעולם לא
המילים מבטאות תסכול, דכדוך, מצוקה אישית של מי שעומד בודד אובד, שקוף וחשוף מול עולם מנוכר ושקרי, שקוע בדכאונו, בלי רגע מנוחה, חש על סף תהום, ואז – להצלה מבקש אהבה. יותר מהטקסט המציף בתוגה אישית נדושה של אדם פגיע,
אני שומע טון מלנכולי שכמו מתכנס לתוך עצמו, חספוס שמזכיר מעט את עידן חביב. הסיפור כל כך קרוב לליבו של עומרי כהן, שהוא משאיר אותו בחלקה מסתורית. "היא ידעה שזה מתקרב" הוא שר, וה"זה" הזה הגם שאינו נהיר, מכניס בהלך
השילוב של "ציפיה" "דמעות של אימהות" והגעה ל"אושר" יכול להתפרש כסוג של כמיהה לגאולה/ ביאת המשיח. צער האמהות הכואבות בחשאי או מעמדה של ירושלים הם שמניעים את עומרי כהן לשיר כמיהה רוחנית? ההאנשה של העיר ("תפלס דרכה בין אבניה, תשרה
השיר עוסק ביחסים נסתרים שהיו לכותבת עם שכן, שנוכחותו השרתה עליה ביטחון. הנוכחות שלו מקבלת ביטוי באמצעות ה"ציור" של ריבוע בחלון. מן הסתם היא נהגה להשקיף לכיוונו, מה שהעניק לה שקט פנימי. כשהיא נזכרת, היא מחייה את העבר והופכת אותו
