דיר באלק. גברים תתרחקו. הבא שנוגע בה מת. ראו הוזהרתם. היא יורה. שלא תטעו. אפרת גוש יוצאת למלחמה. סכין בין השיניים. אל תנסו עליה. היא אש וגופרית, ציידת ראשים. זו לא רק מלחמה פרטית שלה. זו מלחמת הישרדותן של נשים
שלושה משפטים משדרים את המצוקה העמוקה עליה מספרת אפרת גוש: הכאב הוא זמני, הכניעה נצחית, ההתנגדות הרסנית. אבחנה של מתמכרת. בשורה התחתונה זה אינו שיר של כניעה. גוש אינה מרימה ידיים. הוידוי החושפני אינו מתהדר ב"פואטיקה" נמלצת. זהו תיאור פרוזאי
צודק: מפלגות צצות כדי לרצות את ההמון, אבל ביבי תמיד ישאר בשלטון. ובגרסת בילגו – בלגן כברירת מחדל. זוהי המציאות. אנחנו תקועים במדבר. שום דבר לא השתנה. נה-נה-נה. מה שהיה הוא שיהיה. אין חדש תחת השמש. ההיבט הקולקטיבי, גם האישי. מבאס,
