עמית עמרמי

תנו לשלומי שבת לשיר את הטקסט הכי קיטשי בימים אלה של טרגדיה לאומית ומלחמה, והוא יישמע הכי אמין. תן לרגש העגמומי רוץ לפניך. איך התהפכה בבת אחת המדינה. שלומי שר על "גורל משותף" וה"ביחד", על התקווה שזורחת מתוך הייאוש, על

הגשם ממלא אותו תקווה שאולי ישטוף מעצמו את מה שהיה. מה היה? גשם הוא נושא השיר הפותח את אלבומו של יאיר לוי. צלילי פסנתר חוברים לטון עגמומי. אני מנסה לתהות על קנקנה של הבלדה העצובה, כלומר להצטרף לפרץ הרגשנות הגואה

יאיר לוי שר בקול רך געגועים לימים אחרים, מבקש לתת לנפש שוב לנשום, לברוח "עד הקצה". הקאנטרי המלודי הזה מצליח לשדר תחושה של אנשים צעירים שיצאו לאי-שם בעולם, הצליחו "לעצור את הזמן". החזרה לשגרת המציאות לא ממש עשתה טוב לנפש.

לאורך תשעה שירים מנסה סימה לוי דוכין לשדר משבר של אהבה נכזבת, בדידות, געגועים כאב ותסכול. הניסיון שלה להיות "חשופה" הופך לעיתים מלודרמטי על גבול רגשנות יתרה, שאינה תמיד משכנעת, כי זה בנשמתה. היא ממתינה לאהוב  שעות, ימים ושנים על

המילים הן של הפסיכולוג או שלה בעצמה בשיטת ריפוי עצמי נוגד דיכאון? סימה לוי דוכין קמה בבוקר על הצד הבהיר של החיים. משכנעת עצמה שדיכאון זה לא בשבילה. חריזה פשוטה, תובנה של פסיכולוגיה לכל, שאם היא מתממשת לא תיחשב טיפול