ערן צור

במילון הרפואי "הלום קרב": סובל מהפרעת דחק פוסט טראומטית. המשורר מפרט בדרכו: בדמיונו כל מיטה היא אלונקה, וכשהוא צועק "חובש!" באמצע הלילה, נפתחות עיניו  לעבר הלא נודע. הפציעה אינה מכדורי קלצ'ניקוב, לא מרימוני סרקו לא מפגזי טנק "מדושן עונג שנראה

ערן צור ממשיך לשיר את "ערב ב' כסלו" למן הימים שהוא נולד במסגרת כרמלה גרוס וגנר (האלבום "עיוור בלב ים" 1995), ללא ספק פסגת היצירה שלו, חריג במוסיקה הישראלית בזכות הלחן האלמותי של יובל מסנר שסייע לדרמה האישית להפוך לסיפר

יש לנו אהבה. יש לנו אהבה גדולה לשיר הזה. שמעתי 3 פעמים את ערן צור בין 2009 ל-2010  מבצע את השיר. בין השאר – דואט עם גבע אלון. לאחרונה בחולון, סדרת "תן למילים לעשות בך" שהוקדשה למכתבי אהבה. שבוי בקסמו.

ערן צור, אחרי כל השנים וסערות החיים, מבהיר לכל מי שחשב אחרת: אני אמנם גבר וחוויתי דברים בחיים, אפילו את חוויית האבהות, אבל בפנים נשארתי אותו דבר –  עדיין, רך, שברירי ורגיש, זקוק לפינוק ולסימפטיה, כי קר לי בכל הבלגן

הורים הולכים מכות על שמו של הילוד. מוכר כמעט בכל משפחה ישראלית שלישית. היא רוצה על שם סבה. הוא מחפש שם מקורי ששום משפחה לא נתנה עד היום לרך נולד. טריפולי, טריו רוק ישראלי, בחר את הנושא לשיר מתוך האלבום

בטוח שהידיעה על מותו בגיל 56 פתחה את כל הארכיונים בפני העיתונאים שמיהרו לפרסם ידיעה. דבר ראשון שככל הנראה עניין היה האונס שבגינו ריצה מאסר. אני אזכור את יובל מסנר כצ'לן מופנם, מוסיקאי מוכשר, מי שהצליב את האוריינטציה הקלאסית עם

לטריפולי, ההרכב של ערן צור, שלומי ברכה ודני מקוב,  כבר הדביקו (לפי הקומוניקט שנשלח עם הסינגל) את הסופרלטיב סופרגרופ (Supergroup) – להקת-על. מדובר במונח שהוטבע בשלהי שנות ה-60 שמתייחס להרכבים שהורכבו ממוזיקאים,  שכבר זכו לתהילה בזכות עצמם. האם טריפולי היא ה-Cream

כששומעים "איילת אהבים" – האסוסיאציה הראשונה היא – "ספרי איילת אהבים / על מה כיסית ראשך צעיף סגול / על מה ריסייך עצובים / וצווארך שחוח כגבעול". כך תרגמה נעמי שמר את שירו של מנוס חג'ידקיס. המקור הוא בספר משלי

"לעיתים יצטברו ערימות המתים יחטט באפו המנהיג/ לא אנחנו ניסוג/ לא אנחנו נבליג" מחאה? – מחאה וזעם! המסר אומר: לא פשוט לעשות שלום כשיש לך עם כזה – "בור ועם הארץ פוגש את פוץ ועם הספר/ ולא ידעו לשוחח על

והרי הודעה: השידורים של רדיו הנטאשות חזרו. תעברו תחנה: יש סיבה להאזין לתחנת הרדיו הפיראטית-פיקטיבית גם אחרי 25 שנה. שידורי בלה בלה חזרו מעודכנים. לשידור התפרץ ליאור אשכנזי בתפקיד הגיבור המפוצל מהאלבום הכפול – א. וקסמן, התרוצץ בשלל פרצופים נהדרים בין ארקדי דוכין את מיכה

מועדון בארבי ספטמבר 2018. מסובבים מחוגי השעון שלושים שנה לאחור, ל-1988. הקאמבק סולדאאוט. סוגר קופות. הקהל סוגד לו. שר את השירים. למוסיקה של פעם יש תעודות ביטוח. הקהל, כידוע, אוהב מזון מוכר. גם מי שעוד לא נולדו אז מתחברים לקאמבק. מצד

אני לוקח בית אחד מאחד השירים הפחות בהירים של "טאטו": "בראש אין לנו מנהיג/ עוצר מהתקפות/ חורינו נפערים בטנינו הטרופות". ערן צור שכתב, כנראה מבין יותר את ה"חתוך תוכן" שלו ואת ה"אזעקה האלקטרונית" הנשמעת ב"אוזן זעירה", אבל בעניין המנהיג… אני מאמץ.

"יש לנו אהבה / היית מאמינה / אחרי כל המדבר הזה / איזו נחמה". כן, יש לי עדיין אהבה לערן צור אחרי כל השנים האלו. הוא בחר בשורה מתוך "לילות של ירח מלא" כדי לתת כותרת למופע החדש שלו. מופע חדש? אני לא

למסלול החדש בחר ערן צור להכניס שיר ציוני של זאב ז'בוטינסקי – "כולה שלי", מהשירים האהודים על אנשי התנועה הרוויזיוניסטית וחניכי תנועת בית"ר.  השיר נכתב על רקע  מאורעות שנות השלושים בארץ ישראל,  ובשפה לא שגרתית. השיר אומר דברים על הגישה

לפני הדואט של "השמלה במדריד" עם יהלי סובול, סיפר ערן צור, כי את מפיק האלבום המושק, עופר מאירי, הציע לו סובול בנסיעה משותפת מהופעה. סובול המליץ, אחרי ההפקה המוסיקלית שעשה מאירי לשיר הנ"ל. ערן צור החליט לנסות את מאירי ועלה

ערן צור שר על ריגושי התאהבות. אי שפיות זמנית, כפי שהגדיר פרויד. השיר נפתח בתיאורי ריגושים חולפים בתנועה, אהבות הרפתקניות ללא בית – בכל מקום, בכל מצב, משהו שנותן תחושת ארעיות מסחררת, כאילו אתה מתבונן באהבה כבפוסטר. מהבית השלישי הריגוש

ערן צור מלחש סיפור דרמטי בעולם כאוטי  של פשע, חדרי חקירות, משטרה, בתי משפט, שבו שולט הכסף שלטון ללא מצרים. בעולם הקר, מנוכר והמאיים הזה מתרחשת מערכת יחסים בין פרקליטה מבריקה לבין עבריין, אותו היא מייצגת. למרבית ההפתעה, למרות הפערים

לא יודע מי דאג לייצר את תחושת ה"קאלט" סביב "אתה חברה שלי" – שירי המשוררת יונה וולך המולחנים של ערן צור, אבל  ה"קאלט" הזה, מתברר, כמקדם מכירות יעיל.  צריכים בכל זאת להתקיים תנאים: למשל: שמה של המשוררת, מהפכנית בשירה העברית, בהחלט