אישה תמירה יפהפיה בעלת קול מלאכי מתלחשת עם הקהל, מצטחקקת בחוסר נוחות, כאילו זו ההופעה הראשונה שלה על במה, והוא (הקהל) הדבר האחרון שהיא רוצה לפגוש באותם רגעים. בהמשך התארכו רגעי המבוכה (ביישנות?), הפסקות לא ברורות בין השירים, התייעצות עם הנגנים,
לא מפסיקים להשוות את קובי מרימי לפרדי מרקיורי. הדבר היחיד הדומה אצל שניהם הוא שפם. בכל מה שקשור למוסיקה – הדמיון פחות ממקרי בהחלט. זה לא הקול, לא המנעד. זו אינה הנוכחות הבימתית, בטח לא הכריזמה. מרימי משחק אותה אופראי. פרדי מרקיורי
בביקורת על הסינגל שלהם "או סולה מיו" כתבתי: אילו הייתי IL Divo, הייתי מן הסתם שוקל תביעה על העתקת שם מותג שלא בתום לב. תזכורת: IL Divo היא אותה להקת בנים שניסתה להיות בהצלחה מהדורה צעירה של "שלושת הטנורים". והנה IL
ג'וש גרובן, סופרסטאר פופ-אופרה, מפלרטט יותר עם הפופ מאשר עם האופרה. האמת היא שאין כאן חדש. הוא כבר התנסה בקאבר ל – My December של "לינקין פארק" ב-2003, לפני שנתיים הוא חבר למפיק הרוק ריק רובין ב – Illuminations, ובסינגל
