איזו הפתעה מרעננת. דואט מהסוג הנדיר, הלא צפוי. הקולות, צלילי הגיטרות. המנגינה הקסומה. דויד ברוזה ותומר ישעיהו מעדנים קולות כדי למצוא שביל זהב מוסיקלי מחבר. שיר אהבה לא פשוט. האינטימיות של לקנות פרחים ביום שרב לטו באב, לכתוב לה פתקים
הפער המנטלי בינו ובינו מתורגם לדימוים של מדבר ומים. הדובר המפוקח מבין את החבר אליו הוא פונה אליו בגוף שני. העובדה שהוא (החבר) יודע גם לשקר אינה סותרת את התחושה, שבסופו של דבר מכלול התכונות הופכות אותו למרגיע. החברות הטובה משולה
אחרי שלושה אלבומים, גיא ויהל נשמעים ראש מוסיקלי אחד. משלימים זה את זה, ובמועדון התיאטרון הצליחו להעמיד מופע פופ-רוק מהוקצע ומלוטש. אני יוצא מהביקורת על אלבומם האחרון, "השמש תזרח". הם שרים על דמויות נשיות אבודות. טון הכאב יוצא מגיא מנטש.
נסיעות של פעם על כבישים מולידות זכרונות וגעגועים. כשהיינו צעירים, הכל נראה אחרת. אמיר דדון שר על התרחשויות, שממרחק הזמן נראות ראשוניות, תמימות, אמיתיות, גם רומנטיות. יש כאן פרטים קונקרטיים: "באר שבע גיל עשרים", מרתף מוסיקה וגם השירים של "אהוד"
