רונית שחר חוזרת לשלום לתמימות
"שלום לתמימות/ למדתי גם אני לשקר/ לא יקרה לי דבר אחרי שאמות/ אין בסוף עולם אחר/ למדתי גם אני לשקר/ לא יקרה לי דבר אחרי שאמות/ אין בסוף עולם אחר". רונית שחר חוזרת לשיר הזה, ששמו היה גם שם אלבום
"שלום לתמימות/ למדתי גם אני לשקר/ לא יקרה לי דבר אחרי שאמות/ אין בסוף עולם אחר/ למדתי גם אני לשקר/ לא יקרה לי דבר אחרי שאמות/ אין בסוף עולם אחר". רונית שחר חוזרת לשיר הזה, ששמו היה גם שם אלבום
ארץ של מלחמות ושכול מולידה הרבה שירים עצובים. שום מלחמה לעולם אינה מסתיימת. הזיכרון הוא אישי וקולקטיבי. השאלה היא אלו מאותם זיכרונות אישיים שותפים ביצירת הדבר העצום הזה שנקרא זיכרון קולקטיבי. מה עובר מהזיכרונות האישיים לזיכרון הקולקטיבי – זו השאלה
רונית שחר יוצאת למסע געגועים במנהרת התודעה שלה. הציפור הבודדה/ יחידה שעברה מרחקים בחייה, וכמו רכבות מסע בלילה שחולפות בדימיונה, נזכרת בפנים מתחנות בחייה. שחר שרה את נוודותה כטרובדורית פולק, נאמנה לרוח הפולק הנושבת דרך קבע במפרשיה. המנגינה, הקצב וטון
רונית שחר חוזרת ל"התבהרות חלקית" מ-1978, ומזכירה לי את פרויקט "שרות חוה אלברשטיין" מ-2014, פרויקט מחווה, המתבסס על המופע "בנות חוה" שעלה בפסטיבל תל-אביב ז"ל ב-2009. 19 מבצעות ניסו להאיר את השירים של חוה אלברשטיין מהזווית שלהם – בביצוע, עיבוד, הפקה. כידוע, לעיתים
ימֵי הַבֵּינַיִים הם תקופה במהלך ההיסטוריה, שתחילתה עם סיום העת העתיקה וסופה עם הופעת הרנסאנס ותחילתה של העת החדשה. בהיסטוריוגרפיה קיימים מונחים מקבילים למונח ימי הביניים: "הזמנים האפלים" ו"התקופה החשוכה" לצורך אבחנה בין התרבות והחשיבה שהיו מקובלות בעת העתיקה, לבין
לשמוע פולק סונג כמו פעם, הפשטות הבלתי אמצעית, הטון הנקי. המנגינה הקסומה. רונית שחר היא עוף נדיר שמגיע ממחוזות העבר, כדי להעניק כמה רגעי חסד של יופי אקוסטי טהור. השיר נוגע במה שמעל כדי לחוש את הטוב במה שמתחת –
זוהי רונית שחר, היא וסגנונה המוכר, אלא שבהאזנה לשיר – מורגשת טעינה מחודשת של מצברים, מבטאת תחושה של יציאה לדרך חדשה תוך רמיסת המחסומים והמכשולים שבדרך. רונית כל כך נחושה בבוקר של יום חדש, שהיא "מתפרעת" במטפורות מתחום התעופה ("מנוע
השיר מתוך האלבום "שלום לתמימות" של רונית שחר שיצא ב-1996. על מגע אולטימטיבי של סוף ביחסים, כי אין דבר אחר שימלא את החסר. הייתי בהופעת ההשקה של האלבום ההוא. פשפשתי בגזרי עיתונות ומצאתי את הביקורת הזו' 22 שנים אחרי: ראיתי אותה
רונית שחר שרה ב"אחרי שאת תבכי ים": "ועכשיו כשמתהפך לך העולם/ ואת רוצה להחזיק חזק/ את כל מה שקיים/ אולי תתני לזה לקרוס/ כי לפעמים בשביל לבנות/ צריך קודם להרוס את הישן". רונית אינה הורסת את הישן. הוא מדי טוב כדי
רונית שחר שרה שירי המשוררת לורן מילק ומקצרת את שורות השירים החל מהשיר הראשון באלבום – "אהובתי נהר". גם היא כנראה הרגישה שיש איזה גבול שלא ניתן לעבור בניסיון להלחין שורה כמו "גופי נולד בתוך מסגד אהובתי/ מחליק על ריר
געגועים לאומנת המעופפת, הדמות שיצרה פמלה לינדון טרברס, שהתפרסמה בעיקר בזכות סרטו של וולט דיסני, אותה אישה מסתורית העוסקת בקסמים שנכנסה לבית משפחת בנקס בשדרות עץ הדובדבן 17 למלא תפקיד של אומנת לילדי המשפחה, ושינתה את כל עולמם. לורן מילק,
תצמדו לסלואו. דנה ברגר מצמידה לסלואו של פעם. אקלים מיינסטרימי נוח. גם הטקסט אינו דרמטי, לא תסכול, אלא השלמה עם ההווה והתרחקות מן העבר. העבר מתקשר למשברים, חסרים, דמעות. בהווה – אינה עוד נלחמת במערבולת הרגשית הזו. בוחרת להשלים עם
אתה מעלה כמעט אוטומטית את הטענה – מי צריך ערב קאברים לשלמה ארצי, כאשר אפשר לשמוע את המקור בלייב. ואז אמרתי לעצמי – למה לא? למה לפסול מראש כאשר אינך יודע מה מכינים לך. תן צ'אנס. אולי ייקחו את ארצי
רונית שחר נשמעה לי תמיד סינגר-סונגרייטרית מקומית ייחודית בעברית שידעה ליישם דברים טובים מהמהות של הפולקרוקריסטיות, הסוזן ווגיות, הג'וני מיטשליות ומהג'ניס איאניות, וחיכתה לרגע שזה יקרה לה גם באנגלית. "כל העולם", האלבום, ההופעה, כבר מביאים אותה למקום הזה. הטרובדורית שלוקחת
אז מהי ביקורת מוסיקה? מיהו השופט – השכל, הרגש? אחרי 11 שירים, אני נרגש. בואו נישאר ככה, במיוחד אחרי השיר המסיים "כפפת זכוכית" למילים של גלעד כהנא. "כך פתאום/ הבאר יבש/לא שמתי לב/ונפלה בי האש/ אני עוד נביטה במה שנותר/
רונית שחר שרה על יחסים נפלאים-אבודים בצל מה שאנשים "אמרו" ועל הצלה שלא עלתה יפה: "ידעתי זה סתם סיכוי אבוד" (למה סתם?) אבל גם "יכולתי לעוף אם היית נשאר לצידי" בהמשך השיר מגיע משפט – "אולי רציתי שתציל אותי/ ממני
החסר מוליד רצון למלאו. הקבצן חולם על מיטה, לחם וחמאה. שבור הלב – יזכה באושר, אם היא תחזור אליו. השחקן בתיאטרון – בשבילו הקהל הוא כל העולם. הדוברת בשיר טוענת כמי שבאה מהמקומות האלה, הסירו דאגה. הכל נמצא כבר כאן