רמי יוסיפוב

טיפקס לא מסתדרת לי עם בלדה עצובה, אבל מתברר שה"חוקים" של עולם המוסיקה הישראלית משתנים בהתאם למצב.  קובי אוז אומר: אנחנו זקוקים לאהבה יותר מתמיד. אין ציון זמן מוגדר בשיר, אבל ברור שהוא נכתב על רקע טראומה לאומית שבעקבות השבת

רגע, מתי זה נכתב? אפשר כבר לשחרר לא? כבר לא חלום. אוטוטו אנחנו בשוני ובקיסריה, נחגוג עם קובי אוז וטיפקסיו. זה כבר מעבר לפניה, ונקווה שלא נחזור לאחור. לפי המוסיקה – אין כאן טראומה. עממי עם חיוך. יפגיז כריזמה לכל

מי אחראי לבובות (דחלילים) שעושקות אותנו באמצעות מנגנונים שמעסיקים מקדמי רמיה, מניפולציה ועבודה כדי לשלוט בנו ולעבוד עלינו בעיניים?  נדמה לי שעל כך קובי אוז אינו נותן תשובה ברורה. כל מי שבחר בעומד בקודקוד הפירמידה, מגיע לו שיאכל אותה. הוא

למה לבכות כשאפשר לצחוק. למה לשיר דיכאון נוגה, כשאפשר לרקוד את הזחיחות. גם קובי אוז חושב ככה. רשימת הדברים המבאסים ארוכה (עיין מטה). העצבים אוכלים. אבל לאוז לא מתאים לקונן ולקטר. כשהעצבים אוכלים, לוקחים שולחן ליד הים, ונכנסים למצב של