פורטיס כתב על האדם האחר הקיים בתוכו, ועל המאבק בין שניהם. האויב והחבר, הוא התחפושת, הוא המשוגע שצועק אל הירח, מסתובב כמו כלב מוכה ומיילל, הוא המלכודת ומי שמסתבך. ולמרות המלכוד – יש ביניהם, בינו ובין האחר – ניצוצות של
נוסטלגיקן חסר תקנה כמוני מתגעגע לקולנוע דן כמו גם לפינגווין של שנות השמונים. מינימל קומפקט דואגת לפעמים להjזיר לשם בהופעות קאמבאק. אני אפילו מוכן גם להתאהב מחדש ב"סיאם" עם הדר גולדמן בשולץ האיום של כרומוזום ו"היחידה לטיפול נמרץ" לעשות צדק
דמעה שמתנפצת…הזמן כאן נעצר…לשמוע את הקול של רמי פורטיס, את העוצמה הפנימית, את הגיטרות החשמליות ולבכות. ברלין של אירופה נתנה לפורטיס את ההשראה לכתוב את "תחנה סופית" – פורטיס שר על מלחמה שתמונותיה עולות מן העבר במקום הזה – הזמן נעצר.
חוה אלברשטיין ושלומי שבן בחרו באפוקליפסה לפי פורטיס לקאבר לתוכניתם המשותפת. עולמות שונים. האינטרפרטציה של אלברשטיין מעדנת את המקור של פורטיס. הקצב של השיר שעוסק בסוף העולם הואט, הטון התעדן, הסרקזם נעלם. אלברשטיין נמצאת לגמרי בחלקת השנסון שלה, שמה יתר
מינימל לנצח. חוזה לכל החיים עם הקהל המקומי. 39 שנה אחרי שבאה לאוויר העולם, מינימל קומפקט רושמת שיאי הצלחה חדשים. זו כבר פופולריות שמתגלגלת מדור לדור. במוסיקה שלה, מינימל קומפקט היא מהלהקות הפחות ישראליות, שיצאו מישראל לרעות בשדות הרוק. בתחילת השמונים למוסיקה
באחת הביקורות הראשונות שלי על שלומי שבן כתבתי: "שבן הוא יוצר מוכשר ומרתק שעסוק בהתלבטויות, בחיפוש עצמו, מתרגש ותוהה, קליידוסקופ של השפעות, מספר סיפורים, שנסונייר, בעל מגע קלאסי ורוקנרולי בפסנתר. הבטחה בענק." עברו מאז איזה 17 שנה, כמספר השנים מאז השתתף
חיילי הבדיל פרשו מהקרב כדי לחזור לקופסא. שר פורטיס בפתח האלבום, שיצא ב-1988, עשר שנים לאחר פלונטר, אלבום הבכורה פורץ הדרך. מחאה תמימה נגד מלחמה הגיעה לרוק הישראלי שנים רבות אחרי שהיא נולדה באמריקה. טוב שהיה פורטיס אחד. טוב שהיה
המשימה: לצלוח 8 שירים עתירי הגיגים וחיטוטי נשמה מזרם תודעתו, הביזארי לעיתים, של המתחקר-ההוזה רמי פורטיס, להיכנס לנתיביו הפילוסופיים, המגיעים לעיתים עד יקום מקביל. מהפתיחה ("לקשקש בזנב") הנשמעת כצפירה אפוקליפטית, לוקח פורטיס את תיאטרון הרוק שלו לדרך "הזמן הנכון", מקומות
איזה ביצוע הרביצה ליבי ל – I'm Going To Town של רופוס ויינרייט! הדיוק, חלוקת האנרגיות, המינון הרגשי. העוצמות הפנימיות. לא רצה לפני השיר. פורטיס, שמכיר אותה עוד מימי "פינגווין", התרגש. אבל הוא צריך לשחק אותה שופט. יצא לו משפט
כדי להבהיר שהכותרת היא התמצית של חיינו, מוביל אותנו פורטיס באמצעות גיא מר לזרם תודעה בלתי נדלה, כמו הרצאה מושרת רצופת דימויים ומטפורות העוסקים באור ובחשכה של חיינו. מנסה לגעת בחיים ומוות, יצירה ועצירה, אשמה ואמונה. למעשה, השיר הוא יומרה
כזה דבר עוד לא היה בתוכניות הריאליטי של המוסיקה: נער חצוף בן 15 מצליח לעבוד על השופטים, בשפת ערסים בוטה, משחק אותה ביטחון עצמי, מדבר בזלזול מתנשא, והשופטים קונים לא רק את החוצפה שלו, אלא גם את הביצוע הגרוע שלו
מסעות רוני ידידיה בשיריו של נתן אלתרמן נמשכים כבר חמש שנים. האלבום הוא קצה המסלול הראשון. על העטיפה רשום: "חלק א'". חשבון: ניפגש שוב בסביבות 2020 לחלק ב'. אין בעיה. שירי אלתרמן יהיו רלוונטיים גם אז. מוסיקלית, ידידיה ממילא אינו תלוי ברוחות
פורטיס חגג באלה הימים 60. אין קץ לילדות סגר את רשימת השירים, כמו רצה לומר: שלא תהיה טעות – אני עדיין שם. תסתכלו עלי. לחלוטין לא התבגרתי. אל דאגה. פורטיס התבגר. לא בטוח שאפשר להטיל עליו את תפקיד המבוגר האחראי, אבל
הפרשנות של נדב ברנע לוקחת את השיר הדרמטי של פורטיס-סחרוף הזה לקצה חדש – מלנכולי יותר מאשר הגרסה המקורית. ברנע מיזג כאן תחושות אישיות עם דרישת הנרטיב – תוכן סרטה התיעוד של עדי סדקה "השד לא כזה נורא" (של יס דוקו),
לא האמנתי שפורטיס כל כך מרוצה מהמהלך שהוא עשה – להיות שופט בריאליטי. הוא לא ירד מהמסך שלכם בחודשים הקרובים. בהפוך לשיר שלו. ("רד מהמסך שלי"), הוא נשמע ממש בטוח ושלם עם הצעד במסיבת העיתונאים. אחת משלוש: א. שילמו לו הרבה.
אמנים רבים אינם מקדישים לטיפוח אתריהם. באתר יש להשקיע, וזה אינו תמיד "הראש שלהם". הקו בין אתר איכותי לזניח עובר בין תחזוקה למטרות יידוע ובין שדרוג איכותי, לעיתים אף מעבר לזה – קונספטואלי. לרמי פורטיס הייתי רוצה אתר מרשים יותר. צבעו של
יום ההולדת השישים של מקס פרנקן היה רק תירוץ לאיחוד הזמני. מינימל קומפקט עולה מן האוב מהסיבה הנורא פשוטה: יש ביקוש אדיר ללהקה בישראל של 2012 ממש כמו ב- 2008. כתבתי אז בביקורת על ההפעה בבארבי, כמה מדהים: "אפשר כבר עכשיו
