גם אני מחכה
אני לא קורא קומוניקטים לפני האזנה לשיר חדש. תן לשיר לדבר בעד עצמו, לחבר את הסיפור אליך. השיר של עומרי כהן יוצר בעיה: המוסיקה, הרגש מגיעים במהלך מלודי תחושתי מסעיר, אבל אינם מחברים לסיפור, שיש בו דמויות והתרחשויות. הנרטיב נשאר
אני לא קורא קומוניקטים לפני האזנה לשיר חדש. תן לשיר לדבר בעד עצמו, לחבר את הסיפור אליך. השיר של עומרי כהן יוצר בעיה: המוסיקה, הרגש מגיעים במהלך מלודי תחושתי מסעיר, אבל אינם מחברים לסיפור, שיש בו דמויות והתרחשויות. הנרטיב נשאר
עומרי כהן שר על מומנט, שמחלץ מהכאוס האישי שמשתלט עליך, מדרכים של תהיה ותעיה. יש מוצא: ה"שקט" מופיע לפתע כיישות בפני עצמה, הוא בעל צליל של דממה דקה, מתנגן כתפילה. מול מציאות של "הולכים לשום מקום", קיימת נפש שלעולם לא
המילים מבטאות תסכול, דכדוך, מצוקה אישית של מי שעומד בודד אובד, שקוף וחשוף מול עולם מנוכר ושקרי, שקוע בדכאונו, בלי רגע מנוחה, חש על סף תהום, ואז – להצלה מבקש אהבה. יותר מהטקסט המציף בתוגה אישית נדושה של אדם פגיע,
מרינה פיינגולד ממשיכה לנסות לעלות מן האוב (ילדת הפלא מהשיר "ילדיסקו" ששרה לצד הזמרת שרי בפסטיבל הילדים של 1978) אנחנו 41 שנה אחרי. כדי להמציא עצמה מחדש היא זקוקה לחומרים שיצדיקו את החשיפה המחודשת. פיינגולד מתבססת על מה שתופרים לה. לא מתיימרת
אדם בחר לסיים בשיר ציני על מותו. האנשים שיבואו עם "חיבוק פולני", הרכילות "שתשטוף את הבור הטרי". הוא עצמו יזמין אותם לפיקניק קטן "בירקון המצויר". יואב גינאי כתב את התסריט הסרקסטי. במנגינה, בקצב הואלס, בנגינת הפסנתר של יהונתן פרלמן שהלחין, יצא
המבע המפויס, הקול הנינוח, המנגינה הענוגה. שיר לאמא שהוא אייזשהו משב רוח חמים מן העבר. מרינה פיינגולד (שנזכיר שוב שזוהי הילדה הג'ינג'ית ששרה "ילדיסקו" לצד הזמרת שרי בפסטיבל הילדים של 1978?) מתרפקת על אמא באהבה, אבל גם עושה איתה חשבון. הסיפור הנדוש של
מרינה פיינגולד מנסה זרם תודעה של הקיום היום יומי. המילים עוסקות בפחד מלאבד "הכל", בחסר של "רגע אחד של שמחה אמיתית". בנסיון להבין את מהות האמת-אושר. החיים הם הרבה שאלות, ומעט מאוד תשובות. "אמת לא נכתבת במילים" – היא הודאה בחוסר היכולת
אדם שר את תוגתו בוידוי געגועים למי שלא הספיק לומר לה דברים, למקומות שמזכירים אותה. הוא (הוידוי) מגיע מהמקום העמוק שבו הלב מעביר שדר למיתרי הקול, ואלה מיתרי קול שנשמעים היום בשיא בשלותם. המילים והמנגינה הותאמו במדויק לאדם, לקווי המתאר
אין שום בעיה להצטרף למצוקתו הנפשית של אדם. המלודיה, הקצב, ההפקה מעלים על אוטוסטראדה שאינה קודרת או דוקרת. אדם מחפש אהבת מחר לכשיזדקק לה. כמות השאלות שהוא משמיע מעידה על עומק החרדה וגודל הציפיה – על רקע העובדה שגם העבר
אני שומע טון מלנכולי שכמו מתכנס לתוך עצמו, חספוס שמזכיר מעט את עידן חביב. הסיפור כל כך קרוב לליבו של עומרי כהן, שהוא משאיר אותו בחלקה מסתורית. "היא ידעה שזה מתקרב" הוא שר, וה"זה" הזה הגם שאינו נהיר, מכניס בהלך
בסערת ההרהורים שעוברת על הדובר, מבצבצת תקווה מבעד ליאוש ולחרדות. איתן שפירא שר זרם תודעה של התבוננות עצמית וחשבון נפש של חיים שכולל בחינה אישית ("מדוע אני לא חטאתי מול איש") על רקע תחושת בדידות וחידלון, המחשבה שהסוף קרב, ועדיין ניצוצות של רצון
השילוב של "ציפיה" "דמעות של אימהות" והגעה ל"אושר" יכול להתפרש כסוג של כמיהה לגאולה/ ביאת המשיח. צער האמהות הכואבות בחשאי או מעמדה של ירושלים הם שמניעים את עומרי כהן לשיר כמיהה רוחנית? ההאנשה של העיר ("תפלס דרכה בין אבניה, תשרה
יש כאן סיפור, ויש מסר. הסיפור – שגרתי. המסר – נדוש. יש רע – בדידות, ההיפך – אהבה. כולם רוצים אהבה. מה החוכמה? אין חוכמה. זה מה יש. כותב הטקסט רצה לתזכר סיטואציה הכי בנאלית, שהיא כשלעצמה שכיחה, אבל ברח
כותב המילים ניסה לייצר תובנה על בסיס הפער בין נבואה וחזון ובין לילות אהבה מתוקים. נבואה – תופעה רוחנית הנאצלת על האדם ממקור עליון כדי להביאו למצב תודעתי אחר, בו נגלים לעיניו מסתרי הבריאה וידיעות על העתיד. ליל אהבה מתוק
אהבה היא עד כדי כך שגרתית, שהיא ראויה לטקסטים כל כך נדושים? להישבע להיות ביחד כל החיים, להיות קרובים, גם כשרחוקים. וגם: לראות זוג זקנים יושב על הספסל לבד. זהו? אידיליה זוגית שכזו. הבטחות בליל הכלולות? זה מה שיש לאיתן
הטקסט כתוב כמו לפי הזמנה. המזמין שולח מילים שהיצרן מתבקש להכניס לשיר – גן עדן, אור גדול, לב אכזב, ירח מחייך. "כשתחזור אל זרועותיי/ גן העדן יתקרב", שרה מאיה אברהם. מעניין? מיוחד? מקורי? – לא. אבל זה ככל הנראה סוג
כשקובי אפללו מתפייט, המנגינה מתאהבת במילים, ולהיפך. מאיה אברהם הלכה שבי אחרי מילותיו. יש לה סלסול מסוגנן, נעים הליכות, שמעדן מילות מצוקת הגעגוע לאהובה – "דמעה שחודרת את הבדידות", "שתיקה מספרת את הטעות", "כל האמת בעולמך כזריחתה של השקיעה", "איך
הוא חיפש את עצמו בין "כל האנשים" (תורידו ציון על ההתנסחות) ורק איתה "מצא את הרוגע". זה אומר שהוא מצא את עצמו בה? האם היא מצאה את עצמה בו? למה שנחפור? בסופו של דבר, הדואט לוקח אל משהו יותר פשוט
מה, כל השנים האלו היא לא ידעה שאהוב ליבה נסע לפריז, שהיא צריכה להיכנס לברר את זה אצל השכנים בבניין הישן שהתחדש? מה היא עשתה כל השנים האלו!? מה קרה שרק עכשיו היא נזכרת לבדוק את היעלמותו הפתאומית מחייה, ובאותה
קול גבוה שמתכוון. עידו רצון ברגעים של התעלות. שיר של שכנוע עצמי שמעיד על ניסיון לייצר חוסן נפשי מפני משברים. רצון שר על עולם שמסתובב בתוכו שמנסה "לא להישבר/ לא להיפגע" על ציר תנועה שבין אושר, תקווה ואכזבה. המרשם –
איך אדם חוזר? בואו נדייק: איך מחזירים את אדם למיינסטרים? ארוז במלנכוליות נאה, עטוף מילים יפות, משדר רגש עוטף. באסטרטגיית הקאמבק עדיף לאדם להיות רוד סטיוארט רך-נוסטלגי מאשר ספרינגסטין נוקב ומחוספס. בכל הרע שמתרחש, אנשים טובים באמצע הדרך מצפים לטוב.
ומה מוסיפה מאיה אברהם על הגרסה שכבר שמענו באלבום "כל הימים" של שי גבסו? – איך אומרת הפרסומת ההיא – לפנק, לפנק. לפנק. אם אפשר לפנק עם קול נשי מלטף בצומת אמצע הדרך – למה לא. מה הריץ את גבסו להעניק
אין הסבר ואין שליטה על תחושות כשהן לפתע משתלטות. מה שנראה מכאן הוא לא מה שנראה משם. במקום מילים מתנגן "שיר מוכר". תעתועי האהבה. המתח בין שרידותה לחמקמקותה – בעיניה. שיר שמתנגן במנגינה וקצב ידידותיים, עיבוד פופ מאוזן ותומך, מה
כמה שיר יכול להיות פשטות יפה, פזמון-שנסון, כתיבה מהוקצעת מכל בחינה, זרימה שלוקחת את מאיה אברהם לחופיה הקצביים-מלודיים הבטוחים. בן ארצי כתב שיר כמיהה לאהבה שעדיין לא הבשילה. אין כאן דרמות גדולות, אלא החיים, ואפילו אופטימיות זעירה לקראת הסתיו הממשמש
לכותב הטקסט היה אומץ להשתמש באלוזיה של ביאליק – "שמיים ביקשו רחמים" לשיר קטן גדוש אמירות נדושות בנוסח – אל דאגה, יש אמת אחת, צריכים להיות חזקים. ב"על השחיטה" ביאליק כתב: "שמים, בקשו רחמים עלי. אם יש בכם אל, ולאל
עידו רצון מנסה לשחזר משקעים מיחסים עם אב על רקע ילדותו. המבט לאחור מחזיר לסיטאוציות המתרחשות בנסיעה – לראות אירוסים פורחים, בדרך לעבודה. זכרונות נופים קסומים ומועדים מרגשים (יום העצמאות) מתערבבים עם תחושת חוסר תקשורת למרות שקיימת אהבה. את המורכבות