קודם כל הפתעה: קובי אשרת הלחין לשימי תבורי. על זיווג כזה לא חשבתי. לשניהם זה אה איזשהו קאמבק. חיפשתי את הסיפור שמאחורי החיבור. מה שבטוח: השיר אינו נשמע מהפך מוסיקלי בקריירה של שניהם. מצד שני: זה הם ולא אחרים. לא
מרגול ומירי מסיקה קיבלו משימה אכזרית להחליט החלטות לא פשוטות במסגרת נבחרת הבוגרים וההרכבים. מה שהיה ברור כשמש: השתמשו בשימי תבורי בצורה שפלה. הרי ברור היה כי אין שום כוונה להריץ אותו לשלבים מאוחרים. מסיקה שאלה – האם אתה צריך
מרגול הגדירה את שימי תבורי "הקול בעל 17 הצילינדרים", והפעילה את מבערי הצילינדרים שלה על הקיפוח העדתי של הזמר המזרחי. זה קרה אחרי שאביב גפן המתחסד אמר לה שבשבעים השידור של הזמר המזרחי היה מקפח וגזעני. גפן נוטה לרדת נמוך
מה השיר צריך להביע? אהבה, הכרה, הוקרה, נאמנות לבת הזוג אחרי החגיגה התקשורתית? הרמתי גבה. האם שימי תבורי מתחשבן עם טורי הרכילות? האם הוא מנסה לשפר את תדמיתה של הגברת שאיתו? "נסיכה", "רצינית" הגברת יהודית לפי השיר, לא מה שחשבתם,
החיים שמחים, תלוי מאיזה צד מתבוננים בהם. כשאני מקשיב לבן-אל, החיים שלי נעשים פחות שמחים, אפילו עם האולה-אולה, בחיבור השוצף-קוצף ומרקיד בין ים תיכוני ללטיני. הצצה לטקסט? הוא עומד להתרסק עליה, כמה יוכל לסחוב בלעדיה, הלב מתחיל לכאוב. הממי שלו
שימי תבורי לקח את השיר הזה לפסגות הרגש, לפסטיבל סאן רמו ולשירה בציבור בקול הטנור הרוטט שלו. ארקדי דוכין, במסגרת "שני צדדים למטבע" – מראה שאפשר לקחת כמעט כל שיר ולעשות ממנו מונודרמה אישית. נושא שחוק: האוהב דואב את נטישתה
