תומר בירן

המשבר, האמונה, חגי תשרי. תנו לחנן בן ארי פסנתר. תנו לשיר את ליבו. הוא יחבר בין כולם. אמר מי שאמר: אמונה – אינה לא רגש ולא שכל, אלא גילוי עצמי היותר יסודי של מהות הנשמה. השיר הזה הוא שיר נשמה,

אביב גפן כתב שיר אהבה-תוכחה למולדת: "עורי עור עורי עור/ מולדת אהובה/ כי אנחנו עייפים מאוד/ זקוקים למנוחה". לחנן בן ארי אין ביקורת. מבחינתו מולדת היא "גן עדן". היא מחברת בין עבר הווה ועתיד. היא היחידה והמיוחדת גם בשיברון הכי

חנן בן ארי עושה שימוש ב"עטלף עיוור" כדי להתעמת עם האמת על עצמו מול העזר שכנגד שמפחדת להסכים שיש בעיה בחייהם. . שנים שבזבז על "להיות כמעט", חוסר יכולת לגלות את חולשותיו, "נרקומן של אושר" שמפצה עצמו על עצבונו בכתיבת

כרקוקלי שרות אהבה וחסרונה. "מה יקרה לי אם תבוא אליי" – היא שאלה שמעידה על חסרים במערכת היחסים, המזמרות מדמיינות מצבים שאינם קיימים. החתירה לאהבה מושלמת מייצרת תהיות ודמיון, גם השלמה עם מצבים שיש בהם פשרה. משאלות הדמיון מעידות  כמה

מה זה "לרקוד לאט עם אלוהים"? האם זה אומר – אלוהים כן, אבל עם מגבלה. אדם מחפש ישועה ומזור לעצמו. "אדם לבד"  מתוסכל, מפוחד, זקוק לרחמים. חנן בן ארי שר: "אבל אין הדבר תלוי/ אלא בי אלא בי.  או: "אין

חנן בן ארי אינו מתרפק בעצב על סבא חנניה. הוא מעורר את זכרונו במוסיקה שמחה, וההזדהות יוצרת סוג של שמחת עניים. ההתוודעות אל הסבא בפתיח לקליפ היא חלק מהנרטיב. חנניה מגלם דור של יהודים עממיים שורשיים. כולו יישות שלמה של

חנן בן ארי מנסה להיות כמה שיותר קרוב לאמת של עצמו וגם לחשוף אותה. השיר מגיע מאמן ("אחראי על המנגינות") שעושה חשבון נפש, אבל מהצלילים הראשונים נשמע כהימנון הגבר המתוסכל, שחי בין נפילה לקימה עם אלף רגשות סותרים בין היאוש של האתמול

שנצטרף לחגיגת יום ההולדת של אביחי הולנדר? אבל איך חוגגים בסיטואציה שאינה מאפשרת? יש מצב! הפער הזה בין הדכדוך המלנכולי בבית הפותח והשמחה הגואה-מתפרצת בהמשך – הרים את כותב שורות אלה מהמושב בו נכתבה הביקורת הזו. אכן, יש מצב שממשיכים לחגוג

מסוג  השירים שלוקחים בשבי בהאזנה ראשונה. אכן: בסוף זה הלחן, וכשהוא נוגה סיכוייו (לשבות) טובים יותר. אבל זה לא רק הלחן. חנן בן ארי מצליח לבטא תמצית חיים פשוטה ומזוקקת. האופציה הכי מתקבלת על הדעת. העיקר מול הטפל. מה שבסוף

מה קרה לרביב כנר שהוא לא יכול לנשום? אני לא ממש מתעניין במה שעובר עליו בפועל, אבל יש תחושה של קו ייצור המספק שירי סבל וכאב לזמרים.  מה הבעיה שלו? "השקט צורח מתוך חלום"? מצד שני – מחפש משהו ש

זה הוא שקורא לה את המחשבות או יד אלוהים היא שמסייעת? הרי הוא מודה שהכל "מתחיל בשמיים". מהו בשר ודם לעומת בורא עולם? חיברו לנרקיס את נרקיס שיחות עם אלוהים כדי לחגוג את החיים ואת האהבה. הנסיון לחבר קודש וחול

אצל תקליטני חתונות השיר מככב. מרים חוגגים, שמחת עם ישראל – עניים ועשירים. עושה טוב על הלב.  חנן בן ארי ותומר בירן לקחו שיר אהבה פשוט והפכו אותו לסערת רגשות מלהיבה. זוהי המוסיקה ה"חסידית" של ימינו. שיר  קליט ומלא נשמה.

למי שאין בידיו מידע חוץ שירי, לא יודע מה הכרקוקלי רוצות מחייו ומה הסיפור שלהן.  איך מתחברת נסיכת הקלאב לסובארו פשע, מה הסיפור של טבריה ומה עושה כאן המילקשייק. אז כן, בקומוניקט שנשלח – יש פירוט על ימי נסיכת הקלאב

הילדות, החלומות, חשבון הנפש. חנן בן ארי מתחיל בילדות של אבא, עובר לילדות שלו, ובתוך הזכרונות מחפש את עצמו, למעשה תשובות לשאלות שמקננות בו. רוצה להשקיע לא רק בה (זוגתו) אלא גם בעצמו ובהגשמת חלומותיו. הגשמתם קשורה  גם ביכולת שלו

המלנכוליות של יובל דיין היא סגנון. הטון, הצבע הקולי האפרורי אפילו מייצרים איזשהי אווירה בשירים. כל הנ"ל מתלבשים ככפפה על שיר געגועים לאהוב. ה"אנחנו" שידענו ימים מופלאים,  התחושה שהם הרגישו, ה"אני" שמתמקד עכשיו בעצמו. נזהרת מ"מילים גדולות". כלומר? לא תדבר

חנן בן ארי נלהב ומתלהב. הוא מביא את משק כנפי הסיפור התנכ"י לתוך שיר שאומר משהו כמו: אין חדש תחת השמש. מה שהיה הוא שיהיה. חוויות טראומטיות חוזרות על עצמן. ההקבלה לאירועים תנכי"יים גדולים מן החיים ודמויות מן המקרא נשמעת

טון תוגתה של יובל דיין נשמעת כמאפיין מובנה גם כשהיא שרה על מי שמסמל את היציבות הגדולה ביישותה. מה עצוב כאן? מצד שני גם בטון מלנכולי יכולה להתקיים אהבה ייחודית, שלא לדבר על כך שהקשר איתו אינו מושלם. מצד אחד

נועם קלינשטיין שרה סיפור אהבה שנגמר. הטון בוסרי לבבי, בלי זעקות שבר, סוג של ראשוניות הנוגעת בתמימות. חרזה בשקדנות את "צל" ו"התנצל" את ה"חבל" עם "יובל". זה נשמע שיר מספר זכרונות נעורים. היא איימה לעזוב. הוא שיכנע שתישאר, אבל מסתבר

 צודק שלומי: שרים כל הזמן על אמא. ומה עם אבא? הרי גם אבא יש רק אחד. השיר בא לתקן את המעוות. ואתם חושבים ששלומי ישיר אחרת על אבא מאשר על אמא? יעשה מאבא איזה רוקנ'רול מקפיץ, סמבה לוהטת. ריתם נ' בלוז מקפיץ.  נו, נו,

מארינה מקסימיליאן שרה משבר יחסים. עולמות שהפכו מנוגדים. גם חופשה, שכביכול מסמנת בריחה למקום רחוק, לא תצמצם מרחקים שנפערו ביניהם. מארינה נוגה, קודרת, משדרת דכדוך וזעקה במנגינה המכילה את התחושה. השיר מוליך במסלול ישיר אל הסיפור שלה. אין כאן תיחכום

מוצאת עצמה מתגעגעת לתחושות שליוו סיטאוציות ראשוניות של אהבה. פתאום שמו לב שהשתנה משהו בחיים. פרט לשני אנשים – יש בית, סיטאוציה שמשנה נפשית את ראיית העולם האישית. עכשיו התחושות מציפות  מתוך חלום, כי חלום מחזיר ללילות ההם.  מארינה מקסימיליאן

אני אוהב את ריטה סנטימנטלית, גם כשהטקסט והמוסיקה נשמעים מעט תפורים למידותיה בתפרים צפויים. הסיפור שלה: היא באה אליו אחרי רעש גדול להחזיר את השקט. מה קרה? לא ברור אם טיפות כאביו על הבגדים ופחדיו הם תוצאה של יחסים בינה ובינו,

איך הזמן עובר, אבל היא נשארת בתמונה.  החיים לבד ("הכי קרוב אלי") ובלעדיה –"מציירים זכרונות" ופניה מאירות אליו "מתנת שמיים". לך תסביר מהי אותה "מתנת שמיים"? בביקורת אתה מנתח שיר לפי איזשהו רציונאל. המילים, הלחן, העבוד – האם הם יוצרים

נוסטלגיה משדרת בדרך כלל אידאליזציה של העבר. ריטה הלכה על זה. הטקסט מוליך אותה לראות את העבר כמושלם,  מתעלמת מפגמים וממצוקות כדי להדגיש את הטוב האבסולוטי שבעבר. זה העבר הנפלא או שהגעגועים מכניעים?  לא ברור. הגעגועים הם לסוג של דלפוניות

אני מצטרף לשלומית אהרון בקריאתה לשמור על השיר הפשוט, שעלול להיעלם עם רוחות הסתיו – "אם לא ירד כאן גשם של חסד". למעשה – שיר שהוא משל למחסור בכל מה שחברה זקוקה  לו כדי להיות חברה בריאה ושפויה –  נדיבות,

הזיווג אריק סיני-פבלו רוזנברג מעניין, אפילו מפתיע, במיוחד אחרי ששומעים את צלילי השיר. השיר כתוב בלשון יחיד ורבים. "החיים שלנו" וגם "אני סוחב את צער השנים". מצד אחד נימת ייאוש ("החיים שלנו שווים פחות מפרסומות"), מצד אחר, למרות הצער, ניסיון