תומר ממיה

השנים עושות את שלהן לקול, אבל דווקא הצרידות מעניקה לו רמת אמינות לא קטנה. למעשה, אושיק לוי היה תמיד זמר שלא חשדת בו, שפיו וליבו אינם שווים. טקסט: "מי שישכיל להשתנות עם הזמן" הוא שפה פרוזאית של הרצאה. לא שפה

החיים כמרוץ. יש לא מעט שאלות. בעיקר שאלות. מה המטרה? האם להשאיר מאחור את העכשיו? תשובות? "כל כוכב הוא רק סימן של מטרה/ חלום או מרדף לא נגמר/ מכאן לא רואים את מחר". המשכת המרוץ – אינה מספקת תשובות. המרוץ

השעון הגדול מראה שזמנם תם, אבל מהמערבולת המילולית בשיר, לא ברור לאן גילן שחף מוביל. הוא נותן  לה "קצת זמן להיות מאושרת" משאיר לה "קצת אור", "קצת מתהפך ונשבר". הניסיון לכמת יחסים נותן טקסט מרופרף, שלא  גרם לי להשתתף בצערו

שיר על הלא-מושגת, שאין לך מושג מי היא, ומדוע היא משחקת אותה על הבר לא ניתנת להשגה. נצא מנקודת הנחה, שהכותב התכוון לאחת מסוימת, שאולי אף מייצגת אבטיפוס של אישה, שכבר מכירה את כל המבטים המופנים אליה. השיר מתמקד יותר

גברים ממשיכים להתבכיין, נהרות של דמעות זורמים מאהבות נכזבות. מה מיוחד בטקסט הזה? לא משהו שחייבים לכתוב עליו הביתה. אין חדש תחת שמי האהבה, וכותבי מילים מקוריים הולכים ומתמעטים. שנתיים שהוא מתגעגע. גבר הולך לאיבוד עצמי מול שמלה צמודה "יורקת

הנסיעה הארוכה מתחילה איטית ועצובה "מתוך שתיקה" וממשיכה קצבית ויותר אופטימית ומתפעמת  "מתוך שמחה שמחכה כבר לצאת". תומר ממיה צירף בצורה פשטנית חלום לתפילה, לשמחה, לתקווה, כדי לסיים בשיר עצמו שנולד מכל הנ"ל. חווה את החוויה ומספר ביומרה על האמנות שנוצרת

לאן היא רוצה לפרוץ? איה תמם יודעת יותר ממני, לאן היא רוצה לפרוץ. הבעיה שהשיר הרזה הזה אינו מבהיר כוונות. כולו  תשוקה לפריצה סתמית. "אנשים עובדים בשביל לחיות", שרה תמם. ומה היא? חיה בשביל להיות, לחלום, לצעוק? אה, להפסיק לחשוב