תמיר מוסקט

תצחקו, תצחקו עליו, אבל מאחורי הכריזמה יש הומור עצמי וגם מוסר השכל בחצי אגורה. רגע, אביהו פנחסוב בחצי דיבור, חצי מוסיקה, לוקח את עצמו ברצינות? הצחקתם אותו. הוא מתפרנס מלהיות מטורלל שהולך עד הסוף. בכל זאת, עשו לו טובה: אל

נו די לקפיצות, די לטרלול. אביהו פנחסוב חוזר סוף סוף לשפיות. הבדרן מסיר מסכה.  הוא כתב שיר של פטריוט ציוני נרגש. יוצא מלב שבור, מדם ליבו. חובר להיסטוריה המשפחתית והלאומית על קצה המזלג כדי לשיר "כולנו פה ביחד". המוסיקה הזו

אביתר בנאי בוחן כליות ולב מבחוץ ומבפנים.  מבחוץ – מצב מתעתע, "עולם מכוסה", מה שמפריע לך, גורם לך תחושה של עוינות, פחד, תסכול ומרירות, אבל מבפנים פועם עולם בלתי נתפס לכאורה,  ומעונה לעונה נפתח יותר, מתקלף, חש תחושת הסוף והאין

מישהו יכול להסביר לי איך הופעה בהפתעה שההודעה עליה יוצאת בצהרי יום – מביאה המונים באותו ערב? הקוסם: אביתר בנאי. ההתרחשות – מועדון התדר בת"א. קיבלתי יוטיוב והתרגשתי. גם שאלתי את עצמי: איך ההודעה הזו לא הגיעה אלי?! אני לא

איפה פוגשים את שלומי שבן סוף ינואר 2023?  שבעה שירים – כל אחד עומד בפני עצמו. מוסיקלית, אני פוגש אותו פה ושם במחוזות עבר. במנגינות, בעיבודים. אולד סקול, אולד פאשן. סרטים של פעם, אבל לא רק. האלבום נפתח ב"אל תתעלמי

תחושת הפחד של שושנה היזמי נעה על על הספקטרום הרגשי ועל הספקטרום הלשוני. בשיר היא מתוארת כ"טיפות של דאגה" שנאספות שוב. לא משהו דרמטי כי הרי הן "כה קלילות". התרופה המהירה  היא ב"אולי מחר יהיה בסדר". היזמי אינה משקפת  איום

שלום חנוך לקח את "שחור לבן" מ"הרצל לילנבלום", האלבום שיצא באפריל 21, לכיכר דיזנגוף. הופעת רחוב.  העיתוי: קידום הופעה בפסטיבל התמר. הקהל המופתע מכוון טלפונים. מקשיב לשיר על הקונטרסטים של החיים– שונא קיצוניות, אוהב את החופש, שונא אלימות, "השקר שיש

מה מיוחד במסר הזה? למי לא ברור שהבית הוא המקום הכי נוח, מרגיע, משחרר מלחצים? מזכיר לי שבזמנה ירדנה ארזי שרה שיר מחאה שנקרא "הביתה", שיר  הקורא לנסיגת צה"ל מלבנון שעורר סערה ציבורית. שי צברי בחר בהימנון סתמי מחויך, לא

יש משהו מאוד אֱנוֹשִׁי, חָנוּן ורָחוּם בקולו של אביתר בנאי כשהוא שר סיטואציות סותרות בשיר על נתק ביחסים בין אב לבן, שבהן מתערבבים רגשות של פחד, שנאה, אהבה, ריחוק, קירבה. הקונפליקטים מתבהרים במוסיקה שמניעה את הנרטיב במנגינה ובקצב עקב בצד

הפגישה באמצע החיים אחרי אהבת עבר מופלאה. מפתה לטעום ממנה עוד – טעימה קטנה, כזו שרק ילדים חווים. הכל שונה, הכל השתנה, אבל זו הזדמנות לאיזה דז'ה וו. שתחכה לו עוד לילה אחד. הזמן הרג את האהבה ההיא. הוא לא

אביתר בנאי מסיים את האלבום בבקשת שקט. צריך להאזין ללב, "כי אין מילים ללב נפתח".  הוא ממשיך ושר בטון טיפוסי של תוגה: "עומד בחדר בתפילה/ מתוך הלב עולה שירה במנגינה שותקת".  אלבום שביעי של אביתר. המנגינות אינן שותקות. בקשת השקט

מות התפוז של פעם – מסמל את כל מה שמרגיש רע עכשיו – מלחמה חוזרת, דמעות, מצב של אין ברירה. גם החורף נראה מהפרספקטיבה העכשווית – קצר, וגם זו תחושה של השתתפות הטבע בחסר הכללי, בסדק הגדול שנפער. רוצים לשוא

טון של כמיהה עמוקה מחבר את  אביתר בנאי ל"כוכב" של אסף אמדורסקי מתוך "מנועים שקטים". חזרתי למקור. התשוקה האינדיווידואלית לחיים של אמדורסקי נשמעת בקול גבוה כמעט משתנק מעורפלת משהו בקצב אלקטרוני מהיר והלמות דרבוקות. אביתר בנאי הפך את הכמיהה "תן

שלום חנוך שר מציאות עכשווית בצלילים ובדיבור. זה שיר על היחס בין המציאות לבין התפיסה של בני האדם אותה. הוא פותח בדמוקרטיה: הדמוקרטיה מבוססת על הכרעת הרוב, שהיא קול ההמון. מה היא נותנת בשעה שמתחיל בלגן? חלום בלהות, שהוא  "סרט

השיר לא הפעים אותי בשמיעה ראשונה. יכול להיות שהאוזן שלי כבר שבויה בצליל הרך-מלנכולי שלה? אבל הנה שינוי:  יובל דיין כאן אינה ממחזרת באותו טון שברירי מאופק את נרטיב חשיפת התחבטויות כלפי המאהב. היא אינה  עטופה באותה תוגה לייט או

לא יודע איך לאכול את מה שעשתה ויקטוריה חנה, המוגדרת "אמנית קול",  לטקסט הארמי הזה מתוך ספר הזהר, המיוחס לרבי שמעון בר יוחאי. השיר בהפקה של תמיר מוסקט מעלה על נס את הקשר עם ספר התורה, המתואר  בלשון נקבה –

"זמן תפוז", האלבום החדש, הגיע כמעט על כל שיריו להופעת ההשקה ביפו. אבל הערב הזה היה הרבה מעבר – זמנה של זמרת יוצרת שנפתחה לאורך, לרוחב ולעומק, יוצאת מצניעות, מכנות, משוחררת, קומוניקטיבית מאי פעם, מחברת תחנות בדרכה כדי לגעת בסיפור

צבע התפוז על רקע ירוק מעטר את עטיפת "זמן התפוז" של רונה קינן. במרכזו סוס צבעוני כרות ראש. קינן כתבה על "מות התפוז"  של פעם – כדי להביע כל שמרגיש רע עכשיו – מלחמה חוזרת, דמעות, מצב של אין ברירה. גם החורף

רונה קינן ממשיכה במסע מוסיקלי חדש ועדכני מאז שחברה למוסיקאים תום דרום ותמיר מוסקט. "זמן לבן" לוקח לתוך מציאות של תל-אביב בחלום רע של  "השרויים בעלטה". קינן  הולכת עם הזמן לאחור טרם בנייתה של העיר. הזהב הלבן כמו מסמל את תל-אביב של מעלה

גם אם יש לרונה קינן מילים קשות על "הזמן הזה", כמהות של תקופה, היא עושה שימוש קליל בשירת ה"לה לה לה" הקולקטיבית כדי לבטא ציניות, כמו כדי לומר, שבסופו של דבר, אין מי שבאמת יקח ברצינות את האמירה על הזמן הזה,

בפסטיבל הפסנתר 2015 שמעתי את גבע אלון ודניאלה  ספקטור  על במה אחת. חשבתי אז שזו אינה קומבינה זמנית, אלא יש לה פוטנציאל לחיים ארוכים. מדובר היה במעין בליינד דייט מוסיקלי שצלח. שני יוצרים אישיים וייחודיים מאוד ניסו לכרוך זה את הרפרטואר

אין כמו האלבום החדש של אביתר בנאי לתרשים מדויק של מצבו הנפשי.  גלי הקול שמשקפים תנודות הנפש. בנאי משכיב עצמו על ספת הפסיכולוג, רושם במדויק את רחשי ליבו, תחושותיו, מחשבותיו. מילולית ומוסיקלית האלבום הוא סיסמוגרף שבין חרדה קיומית לחיים מלאי

מול הבלגן והמחשבות שאינן נותנות לישון, לאביתר בנאי יש מסקנה אחת ויחידה  שאין לערער עליה: – "אין לי מִלְבָדֵךְ". כלומר: מבחינתו – היא הדבר היציב ביותר בחייו. מה הבלגן? למשה יש סודות כמוסים ולאהרון כבר לא, כי הוא התגרש וחזר