בשבוע שעבר חתמו אלטון ג'ון, פיט טאונסנד, רוברט פלנט על מכתב נגד שוד המוסיקה באינטרנט. המכתב נשלח לראש ממשלת בריטניה, דיוויד קמרון. במכתב מביעים הכוכבים תקווה שכל הגורמים ירתמו למלחמה בשדידת המוסיקה – ספקי אינטרנט, פרסומאים, מנועי חיפוש (גוגל במיוחד) כדי לשבור את התופעה.
העיתוי – אינו סתמי. הוא יועד לפתיחת המשחקים האולימפיים, כאשר עיני העולם נשואות לבריטניה. האוריינטציה העומדת מאחורי הניסיון – צעד כזה גם יעודד את הכלכלה ויצור משרות חדשות בימים של אבטלה גוברת.
שולחי המכתב מציינים, שלבריטניה יש חלק גדול מאוד בתעשיית המוסיקה במונחים עולמיים, ולאחרונה זה בלט עם הצלחת הענק של הזמרת אדל. כמדינה ששפתה מדוברת בכל העולם – לבריטניה יש השפעה על צריכת המוסיקה, בעיקר הדיגיטלית. החתומים מציעים להכריז על קמפיין להילחם בכל האתרים המציעים מוסיקה בחינם, כדי לאפשר קנייה בטוחה וחוקית באינטרנט. כל שהם מבקשים הוא ליישם חוק שכבר עבר בשנת 2010.
נשמע קצת אנכרוניסטי? האם הרכבת לא עזבה את הרציף כבר לפני עשר שנים לפחות. מי מסוגל לרדוף אחריה כיום?
כלומר מי אינו מוריד מוסיקה בחינם? – שיקום. האם נותרו בעולם עוד אנשים שמשלמים על מוסיקה? כמה פעמים שמעתם חבר'ה מתרברבים: "לי יש יותר מ-5,000 שירים שהורדתי באינטרנט". לא את כולם הוא שמע, אבל בקלות שבה אפשר להוריד – שיהיו עוד 5,000.
זה לא שלחלוטין אין משלמים על מוסיקה. בארה"ב עדיין אתה יכול לקבל נתון מרשים על זמר כמו Nas שמכר 147,000 יחידות מאלבומו בשבוע. מצד שני, קיימת ירידה תלולה במכירות מוסיקה משנה לשנה.
הפיראטיות כבר מושרשת כל-כך, שלא בטוח שכל אחד מהמורידים בחינם יודע שהפעולה שהוא עושה אינה חוקית בעליל. בשפת החוק קוראים לה – גניבה: הפרת חוק המגן על היוצרים וגם על המבצעים. האינטרנט הפך את הפעולה לכמו-לגיטימית. אם פעם עוד חשבו ש"מסדרים את השיטה" – היום זה כבר "לגיטימי".
הדור הזה של צרכני מוסיקה אינו זוכר מציאות אחרת. מבחינתו צריכת מוסיקה היא עניין כה פשוט של הקלקה על המקלדת ולא של הליכה לחנות המוסיקה (מוסד שאף הוא כמעט ונעלם מהעולם). בעיניו ההיבט הכלכלי של צריכת מוסיקה מתבטא אך ורק בקניית כרטיסים להופעות, רכישת חולצות טריקו עם לוגו של האמן ומזכרות נוספות.
לשלם על המוסיקה עצמה? למה? כשאפשר להשיגה בקלות ובמהירות באמצעות שיתוף בין חברים ובין קהילות, קניית הדיסק עצמו? היום זו פעולה שנחשבת כבר בגדר של מושג פילנתרופי בלבד.
העובדה נדושה: הגולם קם על יוצרו: הטכנולוגיה הרגה את תעשיית המוסיקה. זה לא רק ההורדות עצמן: האינטרנט פינק את כולם. אתרים מציעים היום מוסיקה בחינם, היוטיוב, הנחשב למפר הזכויות הגדול בהיסטוריה, מאפשר כל שיר להאזנה חופשית.
אבל מוסיקאים, למעשה סופרסטארים כמו אלטון ג'ון ורוברט פלאנט עדיין מאמינים שאפשר להילחם בפיראטיות. אני מבין אותם: הם שבויים עדיין בתפיסה שעל רכישת מוסיקה יש לשלם. מבחינתם – זוהי אפילו דרישה אבירית – כי כלכלית הם מסודרים. הפנייה שלהם לראש ממשלת בריטניה באה כדי לנסות להציל את אותם מוסיקאים שעדיין רוצים להתפרנס ממוסיקה.
אבל האם אפשר להאמין שהדור הזה, שמעולם לא שילם על מוסיקה – ישלם בעתיד? – אני לא. גם מלחמת חורמה עולמית לא תצליח להביס הרגלים. אנשי החוק? הם לא ממש יגייסו את כל משאביהם כדי להחרים מחשבים מילדים בני שש.
אז מה הפתרון? הפיתרון חייב להיות מספיק אטרקטיבי שישכנע את צרכני המוסיקה לשלם בשביל מוסיקה. כבר עכשיו מציעים שירותים פשוטים הפותחים דרך לשימוש במאגרי מוסיקה אינסופיים בתשלום כמו SPOTIFY ופנדורה העולמיות או MUSIX, ווליום ו-"וואלה מיוזיק" המקומיות. הצרכן משלם עבור מנוי המאפשר לו גישה לכל שיר מבלי שהוא יוריד אותו. השירות מסוכרן לכל מכשיריו אותם הוא נושא לכל מקום בארצו ובעולם.
השרות מאפשר לו לבחור כל שיר ממחסן המוסיקה הענק – ישן כחדש. היוצרים – מתוגמלים בהתאם לכמות הפעמים שהושמעו.
אם השירות הזה יתפוס בגדול – שאלת הפיראטיות תהפוך לאנכרוניזם מובהק. כמעט ללא רלוונטית. בינתיים, המציאות מראה כי המהפכה פחות מצעירה. זו הסיבה שאלטון ג'ון שלח מכתב לראש הממשלה שלו.
