יש להעריץ את זאב נחמה – על ההתמדה להמציא את עצמו מחדש, לשמור על אתניקס בחיים, לתדלק את הקריירה. אני שומע תריסר שירים, וחש בניסיון הזה לבדות (לחפור) ממוחו עוד מילים על אושר ואהבה, קצת להשתעשע, קצת לפנטז, להתפרע.  בדרך אל האהבה והאושר, מגיע גם  שיר על פושע צעיר שמתבסס על סטטיסטיקות יבשות של אלימות קטינים ("ויקו") ומוסר השכל, אבל זה לא העניין של נחמה.
אהבת חינם, אהבת מרפא ועד גנב האהבה ("תודה לאל שזה רק שיר" – שר נחמה, כאילו שאנחנו זקוקים להסברים) מניעים את החגיגה. אני מדבר על "להמציא" כי כמעט לכל אורך האלבום הזה, נחמה משוטט בשבילי המילים, ועושה מאמץ להיות מקורי – כפי שהוא עצמו פותח את השיר המסיים "אושר" – "אל תחייה בתבניות, אל תיפול לתוך שיגרה".
איך יוצאים מהשגרה? השיר "מרפא" מתחיל במילים: "ספסלי העץ על המרפסת קולוניאלי נח על המיטה/ קיץ חם מביא אותי ללכת מבני אדם/ רק איתך להיות עד בוא הגשם לא לצאת בכלל מהמיטה". "קולוניאלי"? נו, ככה יוצאים מהשגרה.
ואולי לוסי משמי היהלומים של הביטלס תוציא משגרה? השיר נקרא "כי החיים כל כך יפים". החיים יפים, במיוחד כשאפשר להוריד משמי היהלומים של הביטלס את לוסי, ולהעבירה מהנהר שלה (של עצי מנדרינות ושמי מרמלדה) לנהר הירדן. זאב נחמה עושה שימוש די סתמי בלוסי של הביטלס, כדי להגיד לנו בתובנה הכי פשוטה, שאלהים שלצידנו עושה לנו את החיים נחמדים וטובים. אפשר לראות את פני הדברים מכדור פורח על הירדן, לתפוס ראש טוב עם לוסי שעפה "בשמי יהלומיי".
מוסיקלית, משהו מהקסם של לוסי של הביטלס לא הגיע לשיר של אתניקס. עם זאת, האופטימיות המזהרת, החיים היפים, אורו של האל, כולם נמצאים במלודיה סימטרית בהפקה ריתם נ' בלוזית יפה שמשדרגת בצליל בראס, במניפולציות סאונד הזייתיות ומתובלת בניחוחות ים-תיכוניים.
שיר נעים הליכות, שלא אומר הרבה דברים חדשים על אתניקס.
ב"מה יוצא" זאב נחמה עדיין מאמין שיצר לב האדם לא כל כך רע, ויש מקום למצב של גר זאב עם כבש, מה לעשות: הבורא – כפי שיצר את השמש והגשם – גם הקפיד להביא את היצר הרע לעולם, ובעולם הזה ממשיכים בשיטת – על חרבו יחיה.
נחמה בנאיביותו עדיין עושה חשבון מוזר עם "מומחי ביטחון", שגרמו לו לחיות בפחד. אבל החרב, הרובה האקדח ימשיכו להתקיים כמו השמש והגשם. ואז – המסקנה הנדושה משהו טובה לכל עת: ככל שאתה פחות מחובר למציאות, ככל שאתה בורח יותר – כך ייטב לך.
מול המלל האקראי, במוסיקה יש טון של נחמה: הפתיחה – צליל אמביינט פסבדו אתני ספוג אווירה נוגה-רומנטית, מנגינה שלא ממש חוברת במהודק למילים, לא משדרת טראומה (פחד) אלא יותר ערגה, סימטרית ונעימה בזכות עצמה.
האם אתניקס יוצאת מהשגרה באלבום הזה? בהכירי את הקהל המקומי, הוא מאוד אוהב את השגרה. הוא יחזור בהתלהבות לקצב הפופ הים-תיכוני השבלוני  של "העיר הלבנה" ("האהבה תמיד עושה רק טוב/ הנה מצאת לך מישהו לאהוב" וגם קלישאות כמו "אין שום סכר בעולם שיעצור את גל האהבה"), ובאותה משבצת מוסיקלית – גם למרקיד של "גנב". קיסריה מייחלת לשני שירים כאלה. גם שיר הפנטוז המחויך על החיים הטובים, "נולדנו לעבוד", במקצב פאנק דאנס – לא מוציא את אתניקס מהשגרה.
"אהבת חינם"? – "בוא הרם את ראשך פקח עיניים מולך בני אדם עם/.מחכים שתלך אל השביל שמוביל לשמחה/השמחה עצובה מתרחקת כשיש בנו זעם /מה נשאר פקח עיניים ללכת בדרך שלך/ קח איתך אהבה/אולי תהיה האחד שיוביל ויפתח לנו שער / דרכו נכנס חלולים נתמלא בשמחה ללא צער/ויחד איתך נלך אל מקום אחר/שביל אבן עולה השמש עולה ויחד איתך נעלה".
לנחמה אין בעיה לנפק טקסט, שעוסק בחלום הנצחי. נכון שכל שירי השלום, האחווה והאהבה האוניברסאליים הובסו עד היום תבוסה מוחצת, אבל אסור להפסיק לקוות, כלומר אסור להפסיק את המנגינה הזו. מצד שני: ההיסטוריה הוכיחה שאין למה לקוות. יצר לב האדם רע מנעוריו, והשליטים והנבחרים אינם יוצאים מהכלל.
האמת שלא איכפת לי לרקוד את השיר הזה על כוס יין אדום, לשקוע בחלום ולהתעורר כדי להיווכח שזה לא היה חלום. לחן ומקצב סימטריים, ריחות ים תיכוניים, מנגינה מאירת פנים, קול מאומץ שמתכוון.
תרקדו, תרקדו כיוון שאתניקס במסע כיבושים מחודש על אהבת הקהל – אולי השיר התמים הזה הוא היחיד שינצח בקרב האוטופי, ובמיוחד ישדרג את שיבתה המחודשת של הלהקה אל לב הקונצנזוס. בשורות מוסיקליות? האמת שלא ציפיתי ליותר, אז גם לא התאכזבתי. ואולי זאב נחמה ויורם פויזנר שעל העיבודים וההפקה – כלל אינם מתיימרים להמציא את הגלגל האתניקסי מחדש.

 יורם פויזנר – גיטרות, בס, סאז, קלידים, תכנותים, תמיר קליסקי – קלידים, גל הדני – תופים,  זאב נחמה – גיטרה ושירה,  גלעד פסטרנק – חשמלית