קול ישראל

התקווה 6

הד ארצי
3.5/5

רגאיי כבר אינו חוצה תרבויות. הוא נטוע בהן. לנו היה תמיד תירוץ טוב: ה – Zion שהתרבות הרסטפרית אימצה. עמרי גליקמן מנסה לפטרל בין ה – Zion הג'יימקני ל – Zion אשר בציון, מצד אחד, "קול ישראל" ו"הירושימה, נקגסי, ת"א", בניסיון לחבור לסוג של מוסיקת מחאה. מצד אחר, הדיאלקט הג'מייקני בשירים שמושרים בשפה האנגלית.
אלבום רביעי, פחות תקווה, יותר קיטורים ברוח המחאה, שחלפה כאן כענן, שלא התעבה מחדש. מישהו יקח ברצינות את נושא המחאה אחרי האלבום הזה? הבשורה הפחות טובה: עמרי גליקמן אינו נביא הזעם החדש של המוסיקה הישראלית, הוא גם אינו נציג ה – Jah עלי אדמות, למרות השיר Jah's Wish. הבשורה הטובה: הרגאיי נשמע כבר חלק מהדי.אן.איי שלו.
השיר הפותח ,"קול ישראל", מפטרל בין מהדורות החדשות, שאינן מבשרות טובות. "המנגינה חוזרת" במשמעות של – יש בעיות. "אומה שלמה עומדת עם הגב לקיר". קולו הגבוה של עמרי גליקמן נטול ניואנסים. הוא נמצא כמעט באותו גובה. כמעט באותו טון וקצב ממשיכים ל"כשהיית" (מילים: מאיר אריאל) – שיר אהבה, שעוסק ביחס בין רגש ליופי. ג'ה, האלהים, מגיע בשיר השלישי Jah's Wish בתערובת אנגלית ועברית. רצונו של האל באנגלית נשמע הרבה יותר רהוט, כשמדובר ברגאיי. גליקמן מנסה לתפוס גם את רוח המוסיקה הכליזמרית בשיר הזה, ובסופו של דבר השילוב מלהיב גם תודות לתזמור העשיר. התעוזה של עמרי גליקמן מגיעה עד ניסיון לשיר בהיגוי הג'מיי'קני המתגלגל, בשירים כמו Where Do I Belong וב – My Life. גם כאן השפה והלשון המתגלגלת נשמעים אותנטיים לאוזן המערבית בשיר קוסמופוליטי.
הייתי נשאר עם "התקווה 6" באנגלית בשירים כמו Saturday Night Revolution לזכר מחאה חברתית, שאולי הייתה מחזיקה מעמד יותר במקצבים האלה, מאשר לשמוע בעברית שיש "כמה בעיות במגן דוד" – בעיבוד תוסס, אבל טקסט שמקשקש משהו על המשולשים הבונים אותו (את המגן), כולל המסר השאנטיי הנאיבי – "מברזלים ודבש נרכיב את המגן דוד החדש". גליקמן אף מנסה לנסח הצהרת מחאה בשם "הדור שלנו": "ואין ספק שהדור הזה שלנו בסך הכול רוצה לפרוח, הם לא יבינו את המנגינה, הם לא יבינו שנולדנו לשמוח". שנזיל דמעה?
כמעט אותו קצב ומנגינה מניעים את "9 עד 5" – שיר המצטרף לכל החבר'ה שקורעים את התחת בעבודה ובסוף מוצאים עצמם מרוששים. "הירושימה, נקגסי, ת"א" – הניסיון לגעת באפוקליפסה, מגיע כשיר רגאיי פאנקיי מרקיד מלהיב, העוסק בפחד מפני היום שאחרי.
"התקווה 6" נמצאת חזק על המפה הבין תרבותית. האהבה לאפרו-קריבי תנצח, למרות השעטנז שמגיע בבונוס עד גרסת רגאיי ל"ההר הירוק תמיד", קלאסיקה ארצישראלית עם רוחמה רז, שאינה מסמנת איזשהו כיוון.
אלבום טוב, אבל בסופו של דבר, "התקווה 6" צריכה  להחליט איפה היא חיה, מה הזהות שלה, והאם היא רוצה להיות Roots רגאיי ליצוא או רגאיי ישראלי לפרובינציית ה – Zion המקומית. נדמה לי שההחלטה אינה פשוטה.

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

3 תגובות

  1. אני מוכרחה להגיד שלא כ"כ הבנתי את הביקורת. לא הבנתי מה אתה חושב על האלבום והאם הוא טוב. בסופו של דבר התקווה 6 היא בין הלהקות האהובות בישראל ולא סתם. הם מפציצים בהופעות, יש להם יחס חס ואוהב למעריצים ותמיד כייף לשמוע אותם! בינינו, יותר מזה לא צריך כלום..

  2. מה כאן מבולבל? מדובר בלהקה שרוצה מאוד להיות ג'מייקה אבל נשמעת לפעמים ארץ ישראל. צודק המבקר.

  3. כמה אפשר לבלבל את המוח ולזרוק משפטים לאויר? הביקורת שלך מבולבלת, נראה שלא החלטת מה אתה רוצה להגיד. משעמם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן