קובי אפללו מערבב מיני הרהורים על היחס-פער בין חיים-מציאות, אמנות השירה, חיי האמן, קהל ובמה: "כל יום נולד חלום ומת במציאות", "על נייר מרוסקות פיסות של נשמה", "מסע ארוך בתוך רכבת הרים", "קורא שר לכל מי שליבו מוכן". התפר שבין עצב לשמחה. המציאות, המילים, השירים. הקהל, התקשורת. הכל – מנסה להיכנס כאן. אם יצאנו בחיים מהבליל הפואטי, בא הלחן – ושיטח. דוד ד'אור מלטף בקולו הענוג ובמנגינתו הקלילה. נעים זמירות עשה מזה פופ אמוציונאלי דרמטי קצבי בעיבוד עשיר אבל לא אפקטיבי. התוצאה: הטקסט חמק, לא קיבל עוצמות לעומק, התמסמס. התפספס. האינטראקציה המיוחלת לא התממשה.

עם שמש צהריים/ מתיישב עם הקפה/ בוחן עמוק ומסנן תפילה / כוכב רפה/ לאחר שאמש עבר גלים של אהבה/ כפית סוכר נלגמת/ בדידות סדוקה ,תקווה/ הרחוב נפרש מולו/ כמו קטיפה כחולה/ זה קצת מכאיב
וקצת מזכיר שירים על גאולה/ מילים,מילים נערמות בארמונות קטנים/ בשמיים בהירים הוא מוצא לו עננים
ובשירה קורעת רקיעים/ מול מבטים שבתקווה רואים/ קורא ושר לכל מי שליבו מוכן/ וזה עצוב כמו ששמח/ זה מובן ולא מובן
מדור צהוב מכאיב לו באהבה שקרית/ דמעות יורדות על עור של פיל/ ונפש שברירית/ ועל נייר מרוסקות פיסות של נשמה/ חמלו עליי שיריי צאו מן הדממה
ובשירה קורעת רקיעים/ מול מבטים שבתקווה רואים/ קורא ושר לכל מי שליבו מוכן/ וזה עצוב כמו ששמח/ זה עצוב כמו ששמח
והמסע ארוך בתוך רכבת ההרים/ עכשיו נשמע אתכם הוא מבקש והם שרים/ כל יום נולד חלום ומת במציאות/ אם כל טעות היא נכונה/ האם יש חוקיות ?
ובשירה קורעת רקיעים/ מול מבטים שבתקווה רואים/ קורא ושר לכל מי שליבו מוכן/ וזה עצוב כמו ששמח/ קורעת רקיעים/ מול מבטים שבתקווה רואים/ קורא ושר לכל מי שליבו מוכן/ וזה עצוב כמו ששמח