הכתיבה והשירה של ורד פיקר, זמרת-יוצרת, יוצאות  מתובנות תחושתיות, אם להתקרב לניסוח הנכון. ב"בוא אלי" יש ביטוי לאחת התובנות האלה – התשוקה לטוב אינה נובעת מתוך איזשהו חסר נוראי או משבר אישי, אלא יש לה משמעות רגשית הכי בסיסית – "בוא אלי כמו בכי בגרון/ כמו טעם של גשם ראשון". בהמשך האלבום – כמעט רוב השירים נוגעים בהתמודדות הזו עם החסר הפשוט של היום יום: חוסר החלטיות או הרב-גוניות הרגשית המסבכת ב"פעם ועוד פעם", אולי השיר הכי שלם-יפה בדיסק – גם בשל המנגינה הכובשת בפזמון ובעיבוד המייצר מתח יפה בשיר.
אלבום חדש של הפסנתרנית והיוצרת שמנסה לעלות על מסלול משלה, במנותק מאחרים (בימים אלה היא יחד יהונתן גפן על הבמה) כשורד פיקר שרה – "יש לי אותך זה בטח לא אומר שיש לי מנוחה" ("לבד") – השיר המלודי זורם באפיק קצבי ידידותי מאוד לאוזן. הסימטריות מעין ואלס) מובילה את "כמו אף פעם", דואט עם מוש בן ארי, שיר כמיהה לאהבה ראשונית בתזמור לוטף אוזן. פיקר שרה על זיכרונות שטופי זעם מהולים בריח אהבה שנודף מהשמיכה.  מה הערך המוסף בדואט עם מוש בן ארי? להגביר את עוצמת התוגה? להוסיף לוויית חן נוגה לקולה? הרי מדובר בשיר אישי מאוד שפיקר לבדה צריכה להוציא לפועל. המנגינה היפה, המקצב הואלסי המרכך, העיבוד לפסנתר ולצ'לו תורם, וקולה הרגיש והנרגש מספיקים להעביר את התחושה בקונטקסט האישי שלה.
זה אלבום של הבעת ערגה, לעיתים עד כדי תחושה של חשיפת יתר. "היום אני אלמד לשמוח", שרה פיקר ב"להרגיש", או: "רציתי אהבה מכל עבר, רציתי אהבה מכל פינה" ("רציתי אהבה"), גם מתוך הידיעה, שכשהיא תגיע למה שהיא מבקשת – הקסם יפוג ("תן לי"). פיקר ממשיכה באותן עוצמות רגש גם בבלדה נוגה יפה המדברת על בתה ("קחי את החלומות") בעיבוד שבלוני משהו, כמו גם בשיר ה"שנסוני" – "משהו שלא ראית" בליווי של אקורדיון.
ורד פיקר נשמעת כמו בתוך מחזמר אישי, שבו היא מגלמת את הדמות הראשית של אישה במאוויים, במוסיקה שהיא יותר מסורת הפופ ופחות – חדשנות עכשווית. מה שפועל לטובתה – התחושה שהיא שרה ממקומות של מתחת למיתרי הקול, בכוונת אמת, בטונים מתכוונים.