האם ההתקרבות לאלוהים מקרבת לפסגת ההשראה המוסיקלית? לפי האלבום הזה, אין לי אלא לחזור לקלישאה – כשטוב לך, ההתגלות המוסיקלית מתרחקת ממך.
אריאל זילבר מטיל את כל כובד החזרה בתשובה על הדיסק החדש מן השיר הפותח "שמחו בשם". יכול להיות שהייתי סולח לו על המיסיונריות הזו, אבל קשה למחול על שירים רעים. גם כששמו של השם נישא בהומור ב"אין עוד מלבדו" בסגנונו העולץ של זילבר (עם "קו-קו-קו") – זה נשמע לא יותר מקוריוז.
הניסיון לחבר את המשל והנמשל של "העטלף והתרנגול" לרוק גיטרות חשמלי – אינו משדרג את השיר החלש. גם "השם מלך" לפי מילים מהסידור הוא שיר ראפ ממחלקת יחסי הציבור של שוחרי ארץ ישראל השלמה (הבטיח את הארץ – השם יממש) שמרחיק אותוי עוד צעד מאריאל זילבר שאהבתי. אני לא מצטרף אליו למעגל המוסיקה החסידית של "או קנה" (ויקרא, כ"ה, לחן: הרב יצחק גינזבורג) וב"תתעורר". את "למה רגשו הגויים" (מזמור ב') הפך זילבר לשיר ילדים אנמי. גם "למנצח משכיל לבני קרח" (מזמור ב') לא יחזיר אותנו לאריאל זילבר שהכרנו. 
נותר להיאחז בשיר אחד – זה המסיים שנקרא "נודדת", אבל הוא כל כך אחר (לחן, עיבוד למיתרים) שנותר חריג.
לא רוצה לשמוע מ"רוק יהודי".(לפי הגדרת הקומוניקט) רוצה לשמוע אריאל זילבר כמו שפעם אהבתי. לאן נעלם זילבר של "בחברה להגנת הטבע", "הולך בטל", "בטי בם" ו"רוצי שמוליק"? אני מאמין לזילבר כי החזרה בתשובה עשתה לו טוב מכל בחינה נפשית. אבל לפי האלבום הזה – ההתקרבות לשם הרחיקה מהשכינה המוסיקלית.