עיון ביקורת

פסטיבל ג'אז תל אביב 2013, דניאל זמיר, קורי ווילקס-גרג ספרו, צ'יהירו יאמאנקה (סינמטק תל אביב, מאי 2013)

מוסיקה ג'אז, מוסיקה ג'אז לייב

הספדנו אותו אחרי שמנכ"ל העירייה החליט לקבור אותו. והנה עדות חיה: הפסטיבל הוצא מהקבר, והוא חי. פסטיבל ג'אז תל-אביב קם לתחייה. חיפשנו את מנכ"ל עיריית תל-אביב לשאול האם הוזים אנו, ואם לא – מנין בא התקציב. הוא לא נראה בשטח. יותר סביר להניח שראש עירית תל-אביב הבין, כי הוא אינו יכול לשחרר הצהרה כמו – אם יש מוסיקה המזוהה עם תל-אביב – זוהי מוסיקת ג'אז, ואחר-כך להתכחש לה, במיוחד בשנת בחירות.
נעזוב פוליטיקה. דניאל זמיר בחר ב"כנר על הגג" כמחזמר לפתיחת הפסטיבל. פופוליסטי? נדוש? אני לא אוהב את המושג "ג'אז יהודי" שמופיע בתוכניה. אבל כשזמיר מנגן, הג'אז מריח ככה, במיוחד על רקע המחזמר על טוביה החולב. גם נתן דטנר הגיע לבמת הג'אז, להזכיר לנו מי הזמר הכי טוב בתפקיד הזה. בכל זאת, אני הייתי לוקח מהערב הזה את נגינת הג'אז של זמיר, שהיא עולם מוסיקלי בפני עצמו.
הייתכן כי מגבלות התקציב גרמו לכך שמופעי החוץ אוישו בכל כך הרבה נגנים ישראלים? מצד שני: מה רע בנגנים ישראלים מעולים? לחצוצרן קורי ווילקס והפסנתרן גרג ספרו הצטרפו אסף חכימי (קונטרבס), רועי אוליאל (תופים) וגלעד דוברצקי (כלי הקשה). הפסנתרנית היפנית צ'ירי יאמנקה נהנתה משירותיהם, ואני לא ציני, של גלעד אברו (קונטרבס) ואמיר ברסלר (תופים)
קורי ווילקס וגרג ספרו אוהבים ג'אז אקלקטי בקטעים ארוכים של אלתורים שמסרבים להיגמר.  השנים מהסצנה הצעירה של שיקאגו הגיעו כדי להבהיר כי לג'אז אין גבולות. אתם רוצים פאנקי גרוב שחור בסגנון סליי סטון – בבקשה. אתם רוצים – היפ הופ – תקבלו טעימות. אבל עיקר הסיפור הוא לשמוע את מגוון הטונים של קורי ווילקס  בחצוצרתו – זה אירוע שבשבילו עושים פסטיבל ג'אז. אישית, אני חיכיתי לקטע אחד שיהרוג אותי ברכותו. זה היה Butterfly של הרבי הנקוק. נו, טוב צריכים לשמוע כדי לחוש. גרג ספרו בפסנתר ופסנתר חשמלי – "מהלך" על הקלידים, מבצע ירי מהיר בנגינתו, מעניק דרייב אדיר לתזמורת.
דרייב אדיר, אלה המילים שחיפשתי בשביל צ'יהירו יאמאנקה, ענקית הפסנתר היפנית, שמנגנת כאצנית פסנתר למרחקים קצרים, מנסה לשבור את השיאים שלה. צ'יהירו היא התגלמות המיינסטרים ג'אז המעולה – גם בבחירת הסטנדרטים ("טיק פייב" של ברובק, "יסטרדיי" של הביטלס, When You Wish Upon A Star) אבל גם כשהיא מנגנת קטעים מקוריים יש תחושה שהיא פותחת מבערים, מתפוצצת על הקלידים, סופת פסנתר שמנסה לגעת גם בקלאסי, אבל בעין הסערה שלה הכל מתנקז לנגינת נשמה סוערת, דמיון ללא סוף באלתורים, נהנית משני הנגנים הישראלים שלצידה – גלעד אברו אמיר ברסלר, שהעניקו לה את המינונים הנכונים גם מבלי להיסחף בעצמם.

וידיאו: צ'יהירו יאמאנקה מנגנת טייק פייב של ברובק

צילום: מרגלית חרסונסקי


גלריה
שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


+ 5 = 12