ילדים של מהגרים

אביב גדג'

אן.אם.סי
5/5

תמונת העטיפה בשחור לבן מזכירה ידיעה מהשנה, שעברה שהתבררה כמתיחה ויראלית: סרטון שרץ ביוטיוב, הציג נשר המרחף מעל שמי פארק במונטריאול שבקנדה, מגיע סמוך למשפחה המבלה בפארק, חוטף את אחד הילדים, ומשליך אותו מגובה. הסרטון גרם בדקות הראשונות לבהלה. לאחר מכן, התברר שמדובר במתיחה. אביב גדג' הפך את מחזה האימים הבדוי לתמונת עטיפת האלבום: תינוק לבן, שחור-רגליים בבגדי מלמלה לבנים.
"ילדים של מהגרים" נקרא האלבום. האם יש קשר בין התמונה הסוריאליסטית ובין התוכן? חיזיון מטפורי? תקשיבו לשירים, תקבלו תשובות.
ראשונה: "לא מקום לחלשים" נפתח בצליל-עיבוד דמוי "שיר לשלום" (רוטבליט-רוזנבלום) המשכו הזכיר, שהשלום כבר לא על סדר היום – אלא הקיום בתוך עצמנו. המנון לשלום מול המנון לחלשים. גדג' – בצד של החלשים.
שיר חברתי נוקב: "אי אפשר לקבל אהבה בלי להוריד לעצמך איזו רגל או יד? / ובסוף רק איש אחד מרים את עיניו/ כל השאר משחקים בנייד"
האמירה המזדחלת צוברת תנופה והופכת לזעקה נואשת. "אנחנו לא צריכים כאן גז מדמיע/ אנחנו כבר ממילא בוכים".  זעקת הצילו היא אזעקה למצוא מפלט מפני המקום הקשה. התזמור מכניס אלמנטים של סערה (מעין פס קול של מערבון) המצריכה התרעת כוננות או הימלטות. המנון החלשים – לא יחולל מהפך, אבל הוא עוצמתי דיו כדי להרגיש שהם (החלשים) לא לבד בתחושת הלבד.
"ילדים של מהגרים", אלבומו השני של אביב גדג' הוא שיר כאב המתארך ל- 16 שירים (כולל שירי "מדריך לפליט"). זה אלבום דרמטי, כואב, ציני, אירוני, סוריאליסטי  העוסק באנושי הנואש,  חיים ללא תוחלת, ללא אהבה. אלבום של אמירה נוקבת. ב"תמיד ולעולם לא" שר גדג'  על "רוח שעזבה את הגוף" ועל היאחזות שקרית ב"שורשים עמוקים" בקצב, מנגינה וטון דרמטיים.
"מקדשים" הוא דרמת רוק על ניסיון לחפש מעט אהבה על רקע עולם שאינו שייך לך – "עכשיו אנחנו קצת קבורים מתחת מקדשים שבנינו". צליל החשמליות האקספרסיבי משתתף בצערו.
וב"גאולה" שר גדג' על רקע צלילי חאפלה ים-תיכוניים מרקידים (ציניות) – "לכל אידיוט יש קהל לכל חטא יש שכר", וגם: "אם זאת גאולה, אני מעדיף למות". העיבוד הקולי לוקח את השיר למחזמר.
ואז האינטימיות המלנכולית האקוסטית של "כמו נפש" על "נשיקה של מלח בין סדיני השלג". זה השקט שאביב מבקש כשהוא רוצה להחזיר אהבתו – "וכמו נפש שחוזרת אל הגוף את תשובי אלי", צליל אקוסטית ואקורדיון מחדדים את הבעת הכאב המחלחלת.
"אמונתי מנגנת בלילות" – על אמונה שהופכת לישות. מהי אמונה? מה זהותה? משוררים חיפשו ונכשלו – גילו תהום. האם אמונה היא משהו מעבר למנגינה? האם היא מטפורה להשראה שמופיעה לכל אחד בזמן אחר. אצל אביב גדג' היא מפעילה חושים בלילות, כשהוא נקי מרחשי היום-יום, אבל בימים – נעלמת. גדג', שמניע הטקסט במנגינה נוגה, נשמע כמשורר שקורא שירו באיפוק – שלא להאפיל על המילים, אלא כדי להבהיר אותן. המשורר פוגש את המוסיקאי בקצב מתון, במנגינה עגולה, כינור עממי, הרמוניה יפה, בעיבוד שמצליח לנווט אותו בין האמירה והתחושה.
"כל צעד" – מעט המכיל כמעט מהות חיים – פילוסופית ואישית. נקודת המבט של אביב גדג' על החיים נמצאת שאומרת: אין טעם להילחם, עליך להשתמש במה שיש, כדי לבנות את עצמך. מנקודה זו, גם במצב שנפגעת – יכול לצאת רק משהו טוב-מגשר. "כל אבן שפגעה בי היא עוד אבן שאיתה אבנה את הגשר". המוסיקה מיד טמפו, מנגינה, קצב וביצוע, שמצליחים לא רק לשדר את השיר, אלא להביא משהו ממקומות שנמצאים מתחת למיתרים. סולו חשמלית מעצים את הדרמה האישית.
"ונוס בתמוז" – גדג' שר על מצב שמאפיין חולמים, שמוכנים ללכת רחוק כדי לממש פנטזיה. הנקודה היא שאין להם את זה. כל ניסיון שלהם – לא רק יעלה חרס, אלא יקצין את מצבם, או כמו שאומר השיר: "פגעת בקיר ונשארת בלי כלום". יש לגדג' איזושהי חמלה למושא שירו – כשהוא מסיים ב"פרח ערירי מלאך כחול" – החמלה היותר משמעותית בוקעת מהטון הנוגה-מזדהה, שאופף את הבלדה המדוכדכת הזו. המנגינה נטענת בעוצמת ההבעה של גדג'.
"המדריך לפליט" – בן ארבעה חלקים, עוסק במציאות מקומית מרה, מתחיל בבוקר עם קפה בכוס אזבסט. על "תחתית בלי בור" בקצב רוק ישיר סוער ב"לישון עם היונים", ממשיך ב"נא ללא למות על הדשא", מעין שנסון קברטי ציני בגוון טום ווייטסי במקצב ולס שנשמע כמו חלק ממחזמר, "החלל הריק" – רוק ייאוש על הריק הטוטאלי והתשוקה לברוח למקום אחר, כשגם כל החלומות מתים יפים. ואז שוב קונטרסט ב"רכבת ללוד" שאומר – "אין קיצור דרך, אין מדריך לפליט".
"אלנבי בלוז" – בלדת אהבה-הזיה הרמונית להפליא – "הסתכלי העיר נרדמה יש שלג באלנבי רך ולבן" – על בקשה לאהבת אמת בזמן אמת (בהווה) שאסור לתת לה ללכת, כי ילדים של מהגרים מדברים רק על העתיד. העיבוד השמימי לוקח את השיר בסיומו למעין שירת גוספל נשית. מכאן עולים ל"כביש מהיר" – שיר מתח דרמטי טעון בקצב נסיעה בינוני שמכניס להזיה אפוקליפטית-סוריאליסטית – "אימפריות של מלח ובוץ/ תראה איך הן נמסות עם הגשם הראשון"
הסיום "הביתה" – שיר באווירה חורפית אפורה, טון כאב מלנכולי מכיר במציאות – אין מפלט, הכל נמשך, אין יום ואין לילה, אין שביל זהב, ומה שנותר – "בואי נחזור הביתה". שיר איטי, טעון, מלודי להפליא, שאומר: "איך תפסנו את הרגע ואיבדנו את כל השאר" זעקת השבר של גדג' עוטפת – מטלטלת אותך בכאבה.
אני אמשיך להקשיב לאלבום הזה. הוא אינו בידורי, אבל הוא יצירה פיוטית נוקבת וגם נוגה-ענוגה ומזככת, משכנעת באמיתות שבה, באמיתיות של יוצרו. אלבום של משורר הרוק המקומי  – בתובנות, בתחושות, במטפורות. בואו ננשום לרווחה: איזה אמן נפלא חי בתוכנו.

שירים: לא מקום לחלשים, כל צעד, אמונתי מנגנת בלילות, לתמיד ולעולם לא, ונוס בתמוז, מקדשים, גאולה, כמו נפש, המדריך לפליט (א.לא לישון עם היונים ב. נא לא למות על הדש ג. החלל הריק ד. רכבת ללוד), אלנבי בלוז, כביש מהיר, טוטפות בין עיניך, הביתה.

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

2 תגובות

  1. יוסי, זו הזדמנות נהדרת בשבילך לקרוא את הביקורת שלך על "עיר בלי זכרון" מלפני כמה שנים, ותראה כמה טעית בדיעבד…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן