אביגייל רוז משגרת דו"ח אישי על מצבה. הפרעות אישיות הן בסיס-ניסוי חדש לבחינת מהות האושר. קולות שמחים פותחים את "עננים", אבל ממש לא "שמח" בדיסק הזה. מוסיקלית, אביגייל הולכת בדרך חדשה, לא קלה למאזין שמחפש את המלודיה הקליטה המחניפה, ואני יכול להעריך שאף היא אינה מכוונת לפלייליסט השגרתי.
ה"טוב" הוא "טירוף" – והיא מקבלת אותו באהבה. היא על עננים, אושר מכלום. איך זה קרה? המוסיקה – מעין ריתם נ'בלוז בתזמור פיוז'ן. "משהו טוב קורה לא צריך לפחד מזה, אני מקבלת את הטירוף הזה באהבה" התחושה שכל החגיגה המתוזמרת של הפתיחה היא דיסוננס, לעג לרש.
הדו"ח מגיע במוסיקה מעין "דיבורית", לעיתים נטולת מנגינה קליטה ("אהבה"). המאזינים אמורים להזדהות עם מי ש"רוצה חוויות ישנות ממילים חדשות". ו"קשה לי לומר את המילה אהבה ביום יום" לפי המוסיקה – לא בטוח שרוז מחפשת את אהבתנו. יש משהו סגור וקשיח ברוק הפאנקי הזה.
כשהיא קובעת – "לא טוב לי" בדרך רצופה פחדים, כעסים ופצעים – היא מאטה לפראזה מוסיקלית כבדה שמבטאת מועקה כנה. גם כאן השיר מעוטר בקולות שמנסים לייפות באוריינטציה קברטית.
"הפרעות" מתחיל בטון נמוך מבואס – "רגשותיי אף אחד לא יודע", בלוז קודר המבטא זעקה פנימית.
צליל אלקטרוני חורק מעטר את "המשפחה התפרקה" – חשבון-כאב אישי שנשמע גם כאן "דיבור מוסיקלי" שבא לספר סיפור אוטוביוגרפי – מעוטר בפיוז'ן קצבי. הקטע כתוב כנרטיב וידויי ביוגרפי, ריתם נ' בלוזי, ללא אלמנט שירי, נטול מלודיות.
ושיר להפוגה תחושתית: "תעשה לי כפיל" על בקשתה להיות מישהו אחר במקומה. הטון פחות קשיח-סגור, ורוז חוזרת לשיר מנגינה. העיבוד של שי רוט מוסיף לשיר אלמנטים משדרגים. תרומתו לאלבום הזה משמעותית.
"מבטחי" – מעין ראפ, ניסיון לשכנוע עצמי שהכל בסדר אצלה, ורק אחרים לא רואים כמה שהיא טובה, חושבים שהיא "בנאדם זוועה". גם השיר הזה כמו משדר – אני לא מחויבת להחניף למישהו. מי שירצה יקנה – כי זו אני נכון לעכשיו. אכן – אביגייל רוז נכון לעכשי – מאוד בתוך עצמה היא דרה, ספונטנית, משגרת מה-בראש, אם הפרעות – אז הפרעות, ושעורכי הפלייליסט יקפצו לה. שבחים על התעוזה. המוסיקה? היו לה ויהיו לה כנראה דברים טובים יותר.
