תסכימו איתי, שמוסיקאים וזמרים כבר אינם חווים שירים כאלה. ירדנה ארזי זוכרת חסד לרחל שפירא ובצדק: היא קיבלה ממנה אחדים משיריה האיכותיים ביותר כ"דרישת שלום", "חפץ חיים", "בושם על עורי", "באתי אליך".
השיר נפתח בפניה לאלוהים (על פי "אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי בְּיוֹם צַר לִי הַטֵּה אֵלַי אָזְנֶךָ בְּיוֹם אֶקְרָא מַהֵר עֲנֵנִי – תהילים ק"ב), שנשמעת כאילו הייתה רשימה קודמת לבקשותיה, וזוהי התוספת להן – "ואת ליבי, תזכיר לי לפתוח". ו' החיבור כאן מציינת המשכיות לבקשות. בדרך כלל אין פותחים שיר/סיפור בו' החיבור וגם לא בפזמון חוזר. רחל שפירא בחרה לפרט רשימת הדברים – כאילו המשך של פניה/שיחה. מבקשת לפתוח את ליבה השרוי בצער ולא לסגור אותו, כי בו נמצא מעיין החמלה הנסתר. הדימוי "יונת העצב" מתייחס לכאב ולצער שלה. השאיפה היא – לעבור מהפך, להפוך מיונת העצב ליונת הברכה – מן הסתם בקונוטציה ליונת השלום, או היונה ששילח נוח בעת המבול לראות הכלו המים, ובשובה הביאה ענף של זית. השיר מסתיים בתקווה – שיונת העצב תחזור עם ברכה ליחסים טובים ורגשות שמחה.
מוסיקלית, השיר מחולק לשניים. חלקו הראשון – איטי, מינורי ונוגה משהו. חלקו השני מונע בקצב ים תיכוני, שמבטא את השמחה, ומגיע בשיאו לצלילי כליזמר (מוסיקה חסידית).
ירדנה ארזי לא עברה מהפך, נעזרת היטב בתזמור האקלקטי-עממי היפה, ושרה את השיר בסגנון המוכר שלה, מעניקה לו את הצבע המיוחד לה עם כל העוצמה וההתלהבות. עדיין יש לי תחושה, שהיינו יכולים לקבל ממנה שירים אישיים יותר, שנוגעים במקומות רגישים-עמוקים יותר, משהו שהוא מעבר לביצוע טוב. אני ממתין.

ואת ליבי, תזכיר לי, לפתוח/ אל תהיה דלתו נעולה/ בלכתי בעמק הצער
בו חבוי מעיין החמלה.
אל תסתיר פניך ממני/ הן עיני פקוחות לרווחה./ את יונת העצב שלחתי
לחפש את מקור השמחה.
את ידי חזק מדי פעם/ כשקולי נלחם לעבור./ את חיית החושך כישפתי/ שתוכל קרן אור לחדור.
ואת ליבי, תזכיר לי, לפתוח/ אל תהיה דלתו נעולה/ בלכתי בעמק הצער/ בו חבוי מעיין החמלה.
אל תסתיר פניך ממני/את עיני האר משמחה
כשיונת העצב תגיע/ ובפיה ענף של ברכה.