קראתי בתוכניה שרועי דהן "מגיע בליווי להקתו" לפסטיבל הפסנתר. לא ברור אם כותבי המידע ידעו מה דהן מתכנן. זה לא היה מופע להקה, אלא בעיקר ערב פסנתר וצ'לו עם תוספות לא משמעותיות של נגנים. מבחינה זו – דהן הגיע גם הגיע לפסטיבל הפסנתר, מחובר היטב לכלי שלשמו נערך האירוע. בפופ המקומי, אפשר לספור על כף יד אחד יוצרים-זמרים ליד פסנתר. הבשורה: The Man In My Head נשמע מופע פסנתר מובהק. שלא כמוסיקאים וזמרים שמגיעים לפסטיבל בלי שום כוונות להיהפך לאמני פסנתר – כאו זה קרה.
רועי דהן שר באנגלית, ואם מישהו יגיד "קצת ישראלית" לא אתעמת איתו. מחזיר לימים של פולק רוק אקוסטי מלודי, של סינגרים-סונגרייטרים מהורהרים, מיוסרי אהבה, מחפשי עצמם בחשכה.
התאורן השאיר אותו הרבה בחושך, תאורה שגורמת לצלמי סטילס לקלל. כנראה התייחס ברצינות למעט האור שקיים בשיריו של דהן. את הצ'לן שלו כמעט לא ראינו. רק כשהאורח אמיר דדון עלה, עלה גם האור, אלא שאז התברר כי האורח התפרץ לדלת פתוחה. שני להיטיו הגדולים והאהובים ("גלגול אחר", "לא סתם") היו השירים היחידים בעברית במהלך הערב, אבל לא התערו בו. נדמה לי, שרועי דהן יכול לעבור את הערב גם בלי האורח המצוין אמיר דדון, למרות האור שעלה באולם ענבל.
שירים משני אלבומיו: סיבת ההתכנסות – The Man In My Head החדש. שמענו גם מהקודם – Some Of This Life, גם קאבר מוצלח מאוד ל – Don't Let Me Be Misunderstood המוכר מהאנימלס ומנינה סימון.
רועי דהן הוא סינגר סונגרייטר בדם. בליווי הפסנתר, ללא האלקטרוניקה שבדיסק, קווי המתאר שלו כיוצר הודגשו. הטון והסגנון מאוד אחידים, אפרוריות אירופאית, דכדוך של ערגה. מלודיות כובשות. המוסיקה מלנכולית-לייט, נקלטת בעצבותה עד כדי שהיא מזככת יותר מאשר מעציבה. אקוסטית, רוק-פולק-קלאסית. הביצועים בפסנתר משדרים משהו אישי ואינטימי יותר מאשר בדיסקים, הגם שהוא עולה לעיתים על נתיב פופ-קאונטרי מהיר יותר כמו ב – Crush, ניסיון לפענח עצמו על ידי סודותיו הטמונים במגירות.מתעמת עם הוויה שאין בה מלך ולא כתר ולא קשת בענן. על אותו נתיב השיר חוזרים לכביש הראשי ב – Farewell הקצבי – מקבץ שאלות למישהו/מישהי על הרצון לחיות, להיות, לנשום. The Man In My Head משאיר בתחום הנסתר האישי, מעין אנליזה על פיצול.
ויש לו שיר נוגה-נוגע פאטאלי על יחסי הבינו-בינה, שהוא אחד משירי האי הבודד שלי: Does Anyone Know שהוא שר בדואט עם אמיר דדון, – "האם מישהו יודע / לאן כולם הולכים / להיכן כולם רצים / אני ארוץ / בשבילך / בזמני שלי / מוכן לבצע פשע / בשבילך" ועוד שיר שאני זוכר לו חסד מהאלבום הקודם – Blue Birds: "מילים אמיתיות לעולם לא ייאמרו/ מוטב שתחייך במקום/ לפני שמוחך שוב יולעט במחשבות אוויליות".
רועי דהן שר הכי לא אמצעי, חף ממניירות. לא עושה מאמץ להיות יותר זמר ממה שהוא – טון וסגנון מאוד אחידים, אפרוריות אירופאית, דכדוך של ערגה. מלודיות כובשת. ופסנתר שמחבר אותו לעצמו אף חזק יותר מאשר באלבומיו.
נגנים: אייל להב: צ'לו, שי בר-שישת – בס, רועי ווישינסקי – גיטרות.
צילום: מרגלית חרסונסקי
וידיאו: Blue birds
