נורית גלרון מוחזרת מן העבר. הוא (העבר) הרבה יותר בהיר מאשר ההווה או העתיד. להישען על רגעי החסד של שירי נתן זך – תעודת ביטוח. רגעי חסד כאלה נולדו במפגש עם שירי המשורר. עשו לה ולו חסד. האירו אותם באורות מוסיקליים, שהעניקו להם עוצמות שאינן קיימות בטקסט הכתוב.
זך זכה. נורית זכתה. היא מצטטת מתוך "עד מחר" השיר שפותח את התקליט שיצא ב-1981: "בכל שפעם שאני שר, משהו בי נשבר". גלרון אומרת שזו תמצית ישותה הזמרתית. אבל רגע החסד הזה לא היה נולד ללא לחנו של יוני רכטר למילים. זך עצמו מודה בדברי ההקדמה לדיסק – "נמצאו הטובים שבשותפים בשדה הלחן הישראלי". אצלו בשירים תמיד משהו מתנגן ושר.
רגעים של חסד זה לחזור לקצב סמבה של מתי כספי שנקרא "כמעט טוב" שהולך ככה, לפי נתן זך: "אתה רוצה כל כך לתת/ אבל יודע רק לקחת/ אתה חושש מפני הצל שעל הקיר/ אתה הולך ומסתגר כאשר אני נפתחת". כמה מדויק.
שלום חנוך הלחין את "כי האדם עץ השדה". נורית הצליחה לשדר תחושת העצבות העמוקה, יפי הצליל הזה שחודר ומחלחל ומצמרר.
"כי האדם עץ השדה
כמו האדם גם העץ צומח
כמו העץ האדם נגדע
ואני לא יודע
איפה הייתי ואיפה אהיה
כמו עץ השדה"

צליליים אקוסטיים עם קישוטי מוסיקה הודית במעין אווירת הזיה אופפים את "עם החשכה" – תיאור התעוררות מחלום של סיוטים, שיש בו "ציפור מצפצף מרה". הרגע הזה אינו קיים באווירת הרוגע השאנטית שאילן וירצברג (המלחין) רקח לגלרון בעיבוד בעל אוריינטציה של מוסיקה הודית (טמבורה), כנראה בהשפעת הביטלס.
וירצברג הוא גם מי שהעניק לגלרון את הלחן ל"כולנו זקוקים לחסד". על רקע חיים שבהם "האושר לא מחייך", מציע המשורר להראות לה מקומות שאפשר להתקרב אליו (לפחות לחלום). המוסיקה – פופ קליט, בעיבוד לקולות ליווי וגיטרה חשמלית. גם כאן גלרון נמצאת על קו של שירה נוגה-מאופקת-רומנטית, אינה מחצינה, לא דרמטית. לא רוקית.
רוח הדכדוך והתוגה שורה גם על "אין לי" ללחן של שלמה יידוב, על אהבתה שנשארת עקרה, מגיעה רק בחלום, גורמת סבל נורא: "על גוף כמו קודח מחום/ אתה עובר כמו רוח קר".
הקדרות האינטימית הנוגה אופפת את "כשצלצלת רעד קולך" ללחנו של חנן יובל, שיר אלמותי, חיבור אולטימטיבי של טקסט ומנגינה וביצוע. סשה ארגוב מנגן פסנתר ב"את חייכת" המושר ע"י נורית מנקודת מבטו של גבר שבוחן את האישה שאיתו על רקע הקשר ביניהם שהפך מאהבה להרגל. "ואמרת לי שחייך/ כבר אינם מה שהיו", והוא יותר מאשר מוכן להתפשר עם המצב – "ורציתי לעזור לך/ אבל גם הבנתי כי/ עוד אפשר לחיות גם ככה/ ובזה עזרת את לי". הלחן הטיפוסי וההרמוניה של ארגוב מספרים נפלא את הנרטיב. מעניין שגלרון הסכימה לשיר את הטקסט הגברי בגוף ראשון.
גם ב"שיר באמצע הלילה", שומרת גלרון על הטון הנוגה העובר לאורך כל השירים. יוני רכטר הלחין ועיבד כמו סרט מתח, מן האינטימי (פסנתר) לסוער – צליל הבס של מיקי שביב, המיתרים של הפילהרמונית. הקולות של רכטר עצמו. שיר כאב על סיטואציית בדידות מסויטת שמסתיימת ב"ושיר ששום איש לא שר לו/ הזדמר והכאיב והובן".
"פזמון חוזר" בלחנו של אשר ביטנסקי, עוסק בבדידות הנוראה של אדם נודד שאיבד דרכו וחמפש הצלה. נורית גלרון פותחת אותו בסיפור דיבורי ללא מוסיקה. העיבוד (יואל לרנר ואילן וירצברג) מינימליסטי – גיטרות אקוסטיות + קולות מבליט את הזעקה לעזרה ("הו פיתחו, פיתחו את הדלת, קר, קר בחוץ")
בדיסק הבונוס – 6 קטעים מתוך מופע שארגן גל"צ עם הופעת "צפונית מזרחית" , ספר השירים של זך, בניהולו המוסיקלי של משה זורמן, וביניהם ביצועים נדירים ל"שיר לאוהבים הנכונים" (לחן: דפנה אילת) ול"ציפור שנייה" המוכר מסוזן ופראן. נורית גלרון שרה – "ראיתי ציפור רבת יופי", רגע נדיר וחד פעמי שלו התאים מישה סגל מנגינה רבת יופי, חד פעמית, יחידה במינה. הביצוע של נורית גלרון – גם הוא חד פעמי ביופיו. ההפקה המחודשת של צח דרורי מייפה את השיר, יותר מאשר מחזירה אותו לחיים.
נורית גלרון ונתן זך – חיבור אולטימטיבי. בשיריו הגיעה לרגעי החסד הגדולים שלה – בפרשנות, במנעד, בדיוק, בעוצמות, בטמפרמנט. בטיפול במילה ובאמינות בהבעת רגש.