שמח או עצוב? גם וגם. אבל גם כשפבלו רוזנברג עצוב – יש לו מלודיה שמוציאה אותך אופטימי. ים-תיכוני, לטיני, סאן רמו. אירופאי. אין דרמה. יותר מלודרמה. ה – Mellow בעיקר. בטח לא Rock. אין כמעט מנגינה באלבום הזה שזקוקה להאזנה שנייה. אמצע הדרך הטובה, המחבקת.
כבר הפתיחה "איזה עולם שמח" אומרת – האיש לא ייכנע למשברים. אפילו ייסורי אהבותיו – זורמים בשקט בורידיו. המנון לחיים, מנגינה עגולה, תבלין אוריינטאלי.
נורמלי? – לחלוטין. איש בר דעת, שמכוון את המוסיקה למיין-מיין-סטרים. היתרון שלו הוא, שגם כאשר הוא שר על טירוף, הוא צוחק. "בטח שאני לא נורמלי, אבל מי כאן נורמלי?" – סוג של הלצה עממית, שנשענת על משהו רציני. בלחץ המקומי – מי יכול להישאר שפוי. אבל המוסיקה מבהירה סופית את כוונת המשורר השפוי. הקלילות הנסבלת של הרומבה פלמנקו, קצבית וקולחת, מלודית ומתיידדת בלי לשאול אותך, אם אתה רוצה להתיידד. מחייכת אליך גם אם אינך רוצה לחייך. אני מדבר על המכנה המשותף הרחב ביותר – על בסיס רנדומלי. פבלו התכוון לזה, מן הסתם, כשהוא בחר ברוני דלומי לשיר איתו "כל אחד יכול". נראה, שגם פבלו, מלודיסט מופלא, יודע שהקהל לא ממש בודק בציציות הטקסטים, ומה שמנצח הוא הערב לאוזן והמרגש את הלב, ואם הניצחון לא יגיע בסולו, טובים השניים לרגש בקצב סימטרי Radio Friendly. בטוח שיש מי שיילקח בשבי הרגש.
את "עוד דקה" הנוגה (על סיום יחסים וחזרה לחיים ולאור) הייתי מתרגם לאיטלקית. כמעט באותו טון מדוכדך ובנימת געגועים פבלו שר "הבטחתי לך לגעת באושר בפינצטה קטנטנה" (ובעברית צחה – מַלְקֶטֶת) וגם כאן המנגינה והקצב מעלים אותך על המסלול המלודי הידידותי, במהירות נוחה, רוח נעימה לוטפת.
מהאושר הנוגה אל רחבת הריקודים החפלאית ב"שלג במדריד", מהסוג שמקים את קיסריה. מי ישים לב למילים הקשות: "המרחק ממך גורם לי נזק/ יש בי חשק ללכת לחזור/ יום הדין מתקרב אין לי נשק/ לאיים עליך לא יעזור". פבלו, איך רוקדים טקסט כזה?
ואז הקונטרסט: "צמר גפן מול הרוח" – האם זה השיר הכי עצוב-אישי של פבלו? הוא שר לצלילי הפסנתר שמנגן רמי קלינשטיין: "אני בטח כבר זקן מכדי להיות אותו פושע שחוטף לך/ את מתנת האהבה של בית הספר". תעמעמו אורות. בלדת רגש אולטימטיבית שאף מאפילה על הדואט של פבלו עם בנו, מיכאל – "תבכי ילדה יפה", שיש בה אלמנט יפה של גיטרות חשמליות (ניק מילר, הגיטריסט, שניגן פעם לצידו של פבלו ב"סטלה מאריס")
הטון המתגעגע חוזר ב"אני מבין אותך" – מלודי להפליא במקצב ואלס, פסנתר, מיתרים צליל אקורדיון יפהפה של אלון מוטקין בסיום. שיר של געגועים וחרטה – חרטה בפניה, ותקווה למחר טוב. "שימי את מה שחשוב לך בתוך נייר צלופן/ את כל השאר תפזרי באוויר"
הסיום – "לא שייך לך" – בקצב אלקטרוני אחיד ושקט, בוחר פבלו בחופש ממנה, מבקש ממנה להחזיר אותו לעצמו. מפליג עד קו האופק, ממריא גבוה עד שהפחד נעלם. קונה כרטיס לחופש בכיוון אחד.
זה הכיוון הבולט הפעם אצלו – נוגה מזוכך, סנטימנטלי אבל לא דרמטי-סוער, תחושתי אותנטי. אני מאמין לטון הרגש החד, המעט מאנפף הזה. יחיד במינו.
שירים: איזה עולם שמח, נורמלי, כל אחד יכול – עם רוני דלומי, עוד דקה, הבטחתי לך, שלג במדריד, צמר גפן מול הרוח, תבכי ילדה יפה עם מיכאל רוזנברג, אני מבין אותך, לא שייך לך.
כל המילים והלחנים: פבלו רוזנברג פרט ל"עוד דקה" – דיקלה, עידו אוחיון. עיבודים והפקה מוסיקלית: אלון מוטקין, פבלו רוזנברג.
