האיש עם הגיטרה עצר את נסיעתו בכביש המהיר, ירד לשביל צדדי כדי לבדוק האם מעיין יצירתו עדיין נובע כמו פעם. בשנים האחרונות, היה חשש כי יבש. הקהל חזר להתרפק על נכסיו הישנים, אבל דני רובס הבין שבלי חדש – אין חיים לאמן.
בעשרה שירים חדשים מתגלים פה ושם סימני מעין טהורים. זה אינו מעיין שופע, מסוג שיניב עשרה שירי נצח אולטימטיביים, אבל זהו דני רובס שנוגע ביושר בסיפוריו האישיים, משדר באמינות את תחושותיו.
ב"שיר אחד" המסיים את האלבום, שר רובס על שיר אחד שיכול להתפספס: "ובין האדישות לקור המשתלט/ שיר אחד תמיד יכול להימלט". במנעד שנע בין רכות לדרמטיות מבקש רובס "נחמה קטנה, מתנה שתתרפק על התמימות במנגינה חמה".
גם דני רובס יודע שהתמימות הזו הולידה יצירות אולטימטיביות. הביטלס בשנותיהם הגדולות באו מתמימות נפלאה. השפעתם עליו מהדהדת גם בשירים החדשים (הפתיחה ל"מה שלא מותר"). לתמימות הראשונית לא ניתן לחזור, אבל את החיידק אי אפשר להרוג.
"חם, החיידק הזה עוד שם, מנוסה ומתוחכם / הוא דורש ממני כוח / את האזור הזה שמת הוא תפס והשתלט / ורציתי כבר לשכוח" שר רובס ב"הנה אני".
השינוי הוא שכיום האגו אינו מפריע עוד, הצליח להשתחרר ממנו ולהגיע למצב של איזון – לא קצוות של הצלחה או כישלון יניעו אותו ("תהילה או זר קוצים"), מעדיף להיות מי שהוא ולא להתנהל עפ"י הציפיות של אחרים. רובס מגיע לתובנה, שאין קיצורי דרך, אם אתה רוצה לעלות על דרך חדשה, אתה חייב לחיות בשלום עם ה"אני" שלך.
דני רובס מפעיל מחדש את "האזור המלודי" הסנטימנטלי המוכר שבו, שעדיין פעיל, שהוא – הוא ולא אחר. לא מהפך – אלא השלמה עם מה שהוא גם מוסיקלית. פה ולב שווים הם לא מעט, גם אם אתה לא פורץ דרך חדשה.
האיש עם הגיטרה יודע גם ש"הבטוח הוא המסוכן", והוא ממשיך בקצב רוק פאנקיי בתזמור לכלי נשיפה בכל מזג אוויר. זיכרון צרוב באש שמגיע בטון דרמטי. (השיר "האיש עם הגיטרה")
התמימות ההיא הולידה את מרד הנעורים. רובס בודק מחדש את המרד באיסורים ב"מה שלא מותר". החידוש המוצלח הוא בשיבוץ ראפ דיבורי נוקשה בקונטרסט למנגינה העגולה הנוגה הרכה.
ב"אבא שחור לבן" זה דני רובס הנוגה-רגיש שמתעמת עם החלל שנפער אחרי מות אביו. הטון – געגועים. המילים – ניסיון לבדיקה מחודשת ש היחסים. "החיים בלעדיך לא פתרו לי את הספק". מנגינה קסומה, שירה מלא כוונה ותזמור אקוסטי קלאסי – משדרים את התחושה.
רובס הסטורי-טלר לוקח אותנו אל ספורים על מישהי שעוזבת בשני שירים קצביים – ב"מטה מעלה" וב"מעוף הציפור" שני שירים על מישהי שעוזבת. בראשון מתאר אותה פנים חיוורות בשמלה מאופקת ברציף תחנת הרכבת. משפחה מנותקת. כבר שנים היא חושבת שאין לה לאן לחזור. מציע לה לא להביט לאחור כי "האימה משתקת".
ב"מעוף הציפור" אנחנו ממתינים איתה לטיסה. ארזה געגוע ופרקה את הקשר. בשיקוף אפשר לראות איך כל הביטחון אבד לה. לא שלום, לא מכתב. אפילו טלפון. האם יש קשר בין הסיפורים? התחושה היא של קשר אישי מאוד.
"בעתיד" הוא שיר אהבה אינטימי שקט על האהבה בהווה שתשרוד מול השינויים בעתיד מסוג שירי הבי-סייד שכנראה לא יכנסו לפנתיאון של שירי הנצח. גם ב"השד יוצא מהבקבוק" הקצבי רובס שם מבטחו באהבה בשיר אסקפיסטי על רקע הלחץ בגוש האורבני הגדול ("אני חולם בלילה על האוקיינוס הגדול/ שקדיה פורחת, ארמונות בחול") כאן העיבוד לכלי נשיפה מוביל את השיר לחגיגה על הבמה.
אהבה. ב"סירה בזרם" שר רובס, שכמו בציור החלומי החיבור ביניהם אפשרי, למרות המרחק. רובס "מצייר" מפגש קסום בין 2 אנשים שונים שמצאו את הדרך להיות ביחד – כל אחד ממניעיו הוא. התוצאה מתבטאת במטפורה של סירה שמצאה לעצמה נתיב בסערה להגיע לנמל. מרגיש פתאום כמי שקיבל חיים חדשים באמצעותה.
הצלילים רכים-אקוסטיים, מהלכים שמחזירים לסגנונו הישן, תרצו חובר לאחד מציוריו הרומנטיים הישנים, עוצמה פנימית שמגיעה עד למיתרים. בלדת נוגה נעה במסלול מלודי ששואף לגעת כמה שיותר קרוב באמת שלו.
זהו דני רובס של אלבומו העשירי – שואף לגעת  כמה שיותר קרוב באמת שלו. לא פשוט, כפי שהוא עצמו אומר בשיר האחרון – "שיר אחד". תמיד יש שיר אחד שעלול להתחמק, ואתה צריך להיות קשוב "להתרפק על התמימות במנגינה חמה יש עוד בשביל מה", כי "אחרי הזרם העכור תמיד נגלית האדמה".
האם דני רובס חזר לתמימות המופלאה? אוהביו יפרשו את התמימות הזו כדני רובס הישן והטוב. לא בטוח שרובס מת על "הישן". מה שבטוח: רובס המלודיסט מצליח לפגוש את רובס הטרובדור-מספר בנקודה זו של הזמן, והם מנהלים דו שיח פורה, ובשירים אחדים יש תחושה שהוא חזר לאדמה שלו.

שירים: האיש עם הגיטרה, מה שלא מותר, הנה אני, אבא שחור לבן, מטה מעלה, בעתיד, סירה בזרם, השד יצא מהבקבוק, ממעוף הציפור, שיר אחד
הפקה מוסיקלית: ניר דנן ודני רובס.
צילומים: מרגלית חרסונסקי ורונן אקרמן.