נתחיל מהסוף המצוין: "אקורד פתיחה יחיד" למילים של צרויה להב. קלינשטיין שר על מהות היוצר: "לא שחררתי את עצמי/ לא היו עלי כבלים/ ושייכות היא עוד חידה בתוך מילה גדולה/ הים שייך לנחלים/ והמוזיקה שלי/ מסבירה בעצם שאני בכלל שלה//
"אני לא יודע/ כנראה לא אדע/ אם בחרתי במסע או הוא חיכה לי/ בשקט בין הדמיון לפיכחון/ יש אקורד שלם והוא נפתח נכון".
שיר פסנתר שהוא קלינשטיין הכי קרוב לעצמו, לאמת שלו, למוסיקאי שבו. כאן נפתח האקורד הנכון.
גם נועם חורב פתח בפניו דרך להתקרב אל עצמו ב"מתנות קטנות". קלינשטיין שר על ימי שישי על קו החיים. תמונות ילדות מן העבר, כמיהה שמגיעה מן הריחות שקושרים אותנו חזק לזיכרונות, לרגעים שנצרבו בתודעה. נטול דרמות. הכל מתרכז לתוך שלוות החווה את כניסת השבת. לזכותו ייאמר שגם המוסיקה נשמעת כך, הרמונית, ניחוח ים תיכוני, קצב מדוד עם קרום דקיק של עצבות שמוסיף לעוצמת הגעגוע.
איפה נמצא היום רמי קלינשטיין? נדמה לי, שגם הוא יתקשה להגדיר נ"צ מדויקת על המפה המוסיקלית שלו. המוסיקה החדשה של קלינשטיין אינה נאחזת בזמן, לא מנסה להיצמד לנוסחאות הפקה. מגוונת מאוד בלחנים, בעיבודים. בנגיעות האתניות. קלינשטיין עשה מאמץ לספר סיפורים כמו שנסונר, כשהוא מנטרל עצמו מסגנון מוסיקלי מסוים ומעדיף צבעוניות אתנית.
ב"דרך כל האהבות" (מילים אילת חן) הרומנטיקן שברמי קלינשטיין כותב מכתב בתוך קרון רכבת בראייה לאחור, מנסה לתחקר את מהות-השתלשלות מערכת יחסים. המוסיקה – לחן מצוין מתובל ב תערובת של יווני וקאונטרי. מתק געגועים מלבב, בריזה נעימה לימי הקיץ הלוהטים.
באותה קלילות נסבלת הוא שר "בוקר טוב ילד" (מילים: איילת חן), מבקש לדבר עם ילדו "כגבר אל גבר" ומציע לו "לשמור על איזון". קליט, מזיז משמח לב. צליל העוד (יאיר דלל) – לווית חן.
עוד שמחה ללב – "גן עדן" שיר קיבוץ גלויות מושר ברוסית ובעברית. גם יאיר לפיד, שר האוצר, ידידו הטוב כנראה לא יצליח לשנות את מציאות "גן העדן" , למרות שהוא חתום על הטקסט. שיר עם מלבב. רוסי-קוסמופוליטי-יהודי. תשירו, תרקדו. בישראל כמו בישראל, בוכים וחוגגים. חוגגים ובוכים. רמי קלינשטיין הבין זאת מזמן. המוסיקאי שבו קורץ בגדול לקהל. גם מי שירימו גבה, יודו – שיחק אותה.
שירים פחות טובים: "פעם בשנה" (מילים ולחן: רמי קלינשטיין) על יום הולדת למדינה,  פופ קצבי בעל מסר סתמי משהו, לא מהבולטים באלבום. גם "יש כאלה" (מילים: נועם חורב), המלווה בצלילי בוזוקי ואקורדיון הוא ניסיון עקר לשרטט מציאות כדי להגיע לתובנה פשטנית, שלמרות הכל "יש כאלה שלמדו לחבק את הכאב/ יש עוד ילדות מחוץ למחשב/ עם ריח של קטשופ וטושים פתוחים".
המציאות הדיגיטלית המאכזבת מול אידיאליזציה של העבר הוא המסר הפשטני ב"עייף", שיר על יחסים רעועים בינו ובינה על רקע הוויה עכשווית מבאסת: "רובוטים רדומים מול מסך/ ואין ברוח עפיפון נאבק/ לצייר אין צורך במכחול". מקצב הואלס רומנטי מחניף מעניק לשיר אופי של שנסון, אבל מפספס את מהות הסיפור.
סיפור יותר משכנע על סוף יחסים הוא מכתב שקלינשטיין שר בגעגוע נוגה מנקודת מבטה ב"נשיקות לחולשתך", וגם כאן המנגינה והעיבוד הפשוט מזכירים שנסון של פעם.
ב"תמר ואני" (מילים: צרויה להב) – קלינשטיין מתיישר על מסלול מיינסטרים קלטי קצבי קליט כדי לספר סיפור אהבה שנרקם בחסות הפסקת חשמל. השיר הוא להיט קצבי שירים קהל, להיט, אבל לא פסגה אצלו כיוצר ייחודי.
ב"מתנות קטנות" קלינשטיין הוא מוסיקאי אקלקטי יותר מאשר באלבומיו הקודמים, מסובב גלובוס כדי למתוח את גבולות הפופ שלו, נוגע באמינות גם בעצמו, עשיר מאוד מוסיקלית, ועדיין יש לי תחושה, שאילו היה סלקטיבי יותר, היה מגיע לאלבום איכותי יותר.

שירים: מתנות קטנות, דרך כל האהבות, בוקר טוב ילד, גן העדן, פעם בשנה, יש כאלה, תמר ואני, במו עינייך, עייף, חיים מרמת גן, נשיקות לחולשתך, אקורד פתיחה יחיד
צילומים: אוהד רומנו, מרגלית חרסונסקי