יש משהו אותנטי  בחספוס של יושי שדה, בישירות ובפשטות שלו. אפילו בשירה הלא משויפת. במוסיקת הרוק הבלוזית בטעם הישן. אני מאמין, שאלבום הסולו השני שלו (הראשון "שמועות" יצא ב-1984) הזה בער בעצמותיו. 13 השירים הם הוכחה לכך שלא הכל "תיסלם" בחיים. .
אבל גם אם הדרך לאלבום הייתה רצופה כוונות נפלאות, יושי שדה לא עבר רף מסוים, נאמר בגובה של תיסלם. זה אלבום שמרבית שיריו כנראה לא ירשמו בספר הזהב של הרוק הישראלי, למרות שהם מעידים על ישירות כנה של היוצר, הגיטריסט והמבצע.
את "ילד מאוהב" למילים של יענקל'ה רוטבליט הוא די פספס. ראוי לביצוע חדש. "הכל השתנה" לקראת סיום הוא בלדה נוגה ונוגעת על אמו, אחרי מות בעלה. ב"רק אותך רוצה לאהוב" בסיום שומעים סוף סוף הפקת רוק ראויה. גם ""וירטואלי" הוא פופ עשיר ומשמח לבבות על פלאי הטכנולוגיה בחיינו שמזכיר את דני סנדרסון. "ריאליטי בלוז" היא עקיצה נחמדה אל הקהל המאזין, שאפשר לשיר בלוז בלי רקע של מצוקה גדולה. "למה הלכת" הוא בלוז המושר באינטונציה כבדה-עייפה על סופם של יחסים. "כל כך קרוב אלי" – קרוב מאוד לרמה שהייתי רוצה לקבל מרוב שירי האלבום הזה, פופ-פולק שנות השבעים, סטייל אריק קלפטון של אותם ימים, הגם שהטקסט פרוזאי מאוד ישיר, כתוב כמכתב, כשיחת חול רגילה.
אז נכון, ליושי שדה היו כוונות טהורות להגיע לאמת שלו. הוא נוגע בה, ועדיין האלבום סובל מפערים גם באיכות השירים, בביצועים כמו  בהפקה המוסיקלית.

שירים: כמו אז, ילד מאוהב, מה עובר עלי, אנחנו מירושלים, למה הלכת, וירטואלי, המזל שלי, כל כך קרוב אלי, מול עינינו, ריאליטי בלוז, נלבש לבן, הכל השתנה.
צילומים: מרגלית חרסונסקי