דייגו אל סיגלה הרגיש בבית במשכן לאומנויות הבמה אשדוד בפתיחת פסטיבל מדטירנה. כל כך בבית, עד שהוא הרשה לעצמו לרדת מהבמה כל פעם שהתחשק לו להיעלם, השאיר את התזמורת על הבמה, כאילו אין שום בעיה וחזר. מה קרה? מה הוא עשה שם מאחורי הקלעים בין שיר לשיר? הרי תלבושות הוא לא החליף. דרינקים? נשמע הגיוני יותר, כי מצב רוחו היה נפלא – המתקת סודות, צחוקים, חיבוקים ונישוקים עם הנגנים. אבל אם כל זה הוביל למוסיקה ששמענו, אז היציאות אל מאחורי הקלעים יותר מנסלחות. שיצא כמה שהוא רוצה.
בישראל הוא כבר פעם שלישית. שמעתי אותו לראשונה ב פסטיבל מוסיקת העולם 2006 במופע "דמעות שחורות", Lagrimas Negras. כעבור 4 שנים הוא הגיע להיכל התרבות בת"א לבצע את Dos Lagrimas.
עכשיו במדיטרנה אשדוד הוא הגיע עם אלבומיו האחרונים Vuelve el Flamenco ו – Romance de la Luna Tucuman. איתו על הבמה נגנים שיודעים בדיוק מה יגרום לו לחבק אותם. נגן גיטרת פלמנקו, נגן חשמלית (חידוש), בס, תופים פסנתר. יש כאן ג'אז, יש כאן טנגו, פלמנקו, קובני. אבל הסגנון הוא סיגלה. סגנון בפני עצמו, למעשה הבעה שנמצאת מעל לכל סגנון – טעונה תשוקה חסרת גבולות.
השיער השחור הארוך, התכשיטים על האצבעות. הלהט הטבעי והפראיות. מזג וחזות צועניים חמים, קול גבוה מסתלסל, תשוקתי, דרמטי שמגיע ממקומות הכי עמוקים שמתחת למיתרים גם מי שחושב שדייגו אל סיגלה עובד על ג'סטות וקלישאות, לא יכול להתעלם מהעוצמות שלו: זמר פלמנקו אותנטי עם כל החיספוס והאוריינטציה הצוענית והשליטה בסגנונות מהבולראס דרך הטנגו, רומבה ופלמנקו על הדיאלקטים השונים – Solea, Fandangos ו-Bulerias פלמנקו בלי גבולות.
סיגלה מגלם מודל מודרני של זמר פלמנקו אותנטי, שמחובר ל"מוסיקת העולם", קצת "גיפסי", גם אפרו-קובני. הוא  ממשיך את מפגש הסגנונות בין מדריד לבואנוס איירס. ההבעה הרגשנית. הרומנטיות הבלתי נלאית. משהו כאן חזק יותר מהסבר רציונאלי. לשירה שלו ו שיש לה מילה אחת  – Passion. לסיגלה יש הרבה מזה, המעברים משירה שקטה, כמעט "דיבורית" לאימפרוביזציה עוצמתית. לא כל הקטעים מלהיבים בשמיעה ראשונה. הוא שר קטעי הפלמנקו טהורים הרבה יותר מורכבים מהמוסיקה הקליטה בעלת ההשפעות הקובניות. בסופו של הערב, סגנון זה או אחר, צריך להודות בניצחונו של הקול הרומנטי המחוספס, סלסולו של הלב, חלחולה של הזעקה. יחיד במינו.

      קטעים מהופעה באשדוד