אבנר שטראוס מציף בבלוז. לא סי.די אחד אלא שניים. יש מי שישאל כבר בשלב זה של הביקורת: למה לי לטבוע בבלוז עברי כפול שניים, אפילו שקוראים לו בשם היענו מסתורי – "בלוז האור הגנוז" (מתוך השיר "מלון ארץ ישראל") . חסרים ענקי בלוז בשפת המקור? לא שאלה הוגנת. האיש גדל על בלוז, אוכל, שותה ומפריש בלוז. בלוז בשבילו מזון. חוץ מזה – למה לא לתת צ'אנס לבלוז שבא מכאן.
האלבום הזה מגיע אחרי Equator המצוין, מסע מוסיקלי שהציג אסופה של קטעים ויצירות שמותחת גשרים בין העולמות המוסיקליים של שטראוס, שהם הרבה מעבר לקלישאת חיבור בין מזרח ומערב. למעשה, מוסיקת העולם שלו. הפעם – אין הפתעות וגיוון. שטראוס מתמקד במוטיבים הבלוזיים הטיפוסיים שחוזרים על עצמם שוב ושוב, ולרוב אין כאן "הפתעות" קצביות או מוזיקליות. אותן תבניות. מסתובב סביב אותו ציר בהבדלים של סוגי בלוז משיקגו בלוז דרך דלתא בלוז, בלוז אקוסטי ועד גוספל ושירי דת. עברית. גם אנגלית.
גם המילים –היומיומי, הנדוש, החריזה הסימטרית, הפונקציונאלית, הפשטנית: "הלב שלי הוא גזר/ החיים פומפייה/ יש לי ראש מלא במחשבות/ והאכזבות מיד שנייה". נו, באמת. או: "אני לא קדוש אני לא מלאך אבל אני אוהב אותך". או: "אם בלוז היה יין/ הייתי כל הזמן שיכור… אם בלוז היה זין, הייתי כל הזמן דפוק". בלוז מגיע מהדפוק. שטראוס יסכים שבלוז הוא יותר זין מיין.
באלבום הכפול הוא בא בדרך כלל מיין. כלומר: זה אינו בלוז אולטימטיבי Down To Earth. זה בעיקר הומאז' לבלוז על סגנונותיו ותבניותיו. שטראוס נהנה לנגן ולשיר בלוז. הוא שוחה בז'אנר. קולו הצרוד מעניק כביכול אלמנט אותנטי, אם כי אינו אחיד. בבלוז כמו בבלוז אתה יכול להרשות לעצמך לעיתים להישמע "לא זמר" כדי להרוויח את האותנטי, כמו ששטראוס שר ב"מלון ארץ ישראל" – "אני שר את הבלוז במקום להתפלל". אני מאמין לו, הגם שפה ושם הייתה לי תחושה של תצוגה תרצו – הצגה, יותר מאשר הבעת אמת. האמת היא שגם בהנאה הזו יש אמת. בנגינה המצוינת בגיטרות, בשירה, שנשמעת יותר טוב באנגלית במיוחד ב – Empty Bottle Blues.
לאבנר שטראוס יש בלוז. He has a blues, feel the blues, ועדיין האלבום נשמע בעיקר פרויקט מחווה אקלקטי לסגנון, מהוקצע ומנוגן טוב (גיטרות, מפוחית) – מאשר יצירת בלוז אותנטית. נשמח לשמוע במועדון הקטן על כוס משהו, גם לתפוס איתו בלוז על הבר בלי יומרות של בלוז האור הגנוז.