עיון ביקורת

רועי שפיגלר, עם קומץ שמיים (הפקה עצמאית, ספטמבר 2014)

מוסיקה ישראלית

נצא מהשם המקורי – "עם קומץ שמיים". זהו שיר הסיום באלבומו החדש של רועי שפיגלר. הוא נוגע בהם. המילים של אברהם חלפי. "עם קומץ שמיים ביד/ הייתי עובר את חיי/ הייתי חוצה את הים ברגלי/ עם קומץ שמיים ביד". שיר של תהייה ומשאלה.
רועי שפיגלר כתב אלבום של תהיות, תעיות ותשוקות. משדר בדרך כלל אמת צרופה בקו מינורי אפרורי מלנכולי. נולדו רגעי שירה ליריים ייחודיים. המילה, הנפש, המלודיה וההרמוניה חוברים. רועי מחפש דרך לחבור לגעגועיו בזמן ובמקום.
שפיגלר אינו זמר במובן ה"בל קנטו" של המילה. לא מנסה להיות משהו אחר. הוא שר בטון נוגה ספוג ערגה על מקומות מעצבי ילדות ב"עפיפונים" – הביצוע הטוב בדיסק בליווי גיטרות מצוין של אורון לאור וערן וייץ. הוא ממשיך כמעט באותו טון ובליווי אקוסטי, ברגישות שנוגעת באמת פנימית, לתיאור לירי של סוף היום בבקשה למצוא מרפא לנפשו במהלך הרמוני יפהפה ב"רוח סתיו". שר באותו סולם: "הייתי פעם גן ואת היית שמיים" (השיר "גם מילים"), מנסה להכיל פרספקטיבה שיש בה "רזים של נחמה בערפל".
אחרי ארבעה שירים.של געגועים מעורפלים בטון מלנכולי, יוצא שפיגלר מהאווירה החורפית האפורה. זה קורה ב"שחר בוקע" הקצבי ועם זאת האינטימי-ארוטי: "ידי סוללות את דרכן לשפתייך/ כמו מדברות במגע/ אגמי מבטך/ מפלי שיערך/ בארץ נפשי הצמאה".
שפיגלר מתבונן בנופי טבע כדי לגעת במקומות פנימיים. בתי העיר בשיר "זמן" גורמים לו לשמור "כאב שאין לו סוף ים אחד שאין לו חוף".
אווירת תוגת הגעגועים אופפת את האלבום עד לשירים האחרונים – "עוד יום אחד" שיר געגועים לאבא, "שימי ראשך" – קצב איטי מודגש בס שמשמש פס קול להזמנתה – "בואי אל ביתי/ עד סף העצב/ הביט איך לאט/ יורד הערב לספר סיפור של יום/ שיר ערש לנגן/ שכל הילדים יוכלו להירדם". עד שהאור הגדול ישוב למשול, הוא מעדיף להישאר באור בין ערביים נוגה "על סף העצב".
בשני שירים הוא העדיף זמרות מבצעות: גם כאן סוג של תהייה ותעייה – איך ישמעו שירי בביצועים אחרים. התוצאה מיוחדת: רוני אלטר שרה "נגמרה השרקייה" – על ילדה יצירתית תמהונית, שמצאה את דרכה לטבע "לצבוע באדום את הפריחה" – כשהיא שוכחת "להודיע להורים". הפרשנות של אלטר מעניקה לשיר צבע נוגה שמשדר נפלא את הנרטיב.
וגם: "תן לי ללכת באור", בביצוע איילה אינגדשט. מילים בהשראת תפילה אינדיאנית. פנייה לאלוהים, משאלת תקווה. אור מול חושך. חיפוש הטוב. חזרה לבסיס. ללא התפלספויות. ללא דרמות. צלילי פסנתר והקשה פותחים דרך להגיג הפשוט. גם המנגינה – הפשטות הרכה היפה. עצבות מנחמת. התזמור האקוסטי – מעטפת מעודנת. נוגע נגיעות רכות במזרח. עדינות שירתה של איילה אינגדשט משרטטת קו רוך מאופק של חסד, של טוהר, כוונת אמת. שלוותה משדרת אמינות. הטיפוס בסולם המנעד – מדוד. פיסת מוסיקה יפה מהסוג שכבר לא שומעים במקומותינו.
אין ספק: הביצועים האלה של רוני אלטר ואיילה אינגדשט מבליטים את ההבדלים בין שירת הסינגר-סונגרייטר האפרורית-חד גונית ובין השירה המהוקצעת.
שיר מיוחד "ירדה השבת" למילים של חן רותם. שפיגלר מנסה לחדור לתודעה של מי שהגיעה מרחוק לגור בתל אביב, "ילדה שחוזרת לבד מהחוף לא רוצה להרגיש בשוליה". הוא שואל – האם היא יכולה מהמרחק הזה לחוות את נופי המוצא שלה ("שביל העפר, שורת הברושים"), ובכל זאת הציפורים האחרונות בשמיים "מצליחות להזכיר את האור השביר שעדיין בוער בעיניה". מלודי להפליא, לחן ועיבוד שמאמתים את תחושת ההזדהות.
זה האלבום הזה – מאמת ברגישות תחושות ערגה, משרטט הרהורים נוגים. שפיגלר מצליח לקרב את הביטוי הצרוף למנגינה תואמת, לקרב את הנרטיב שלו לקו מוסיקלי פולק ג'אזי אקספרסיבי נוגה, אמיתי.

שירים: עפיפונים, רוח סתיו, נגמרת השרקייה, גם מילים, עמוד השחר, שחר בוקע, זמן, ירדה השבת, עוד יום אחד, חבלים, תן לי ללכת באור, שימי ראשך, עם קומץ שמיים.

דירוג:
שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


2 − 1 =